חני ליפשיץ
חני ליפשיץצילום: דוברות

שש שנים עברו מאז אבל עד היום כשהרוח צולפת אני נזכרת בערב שבת ההוא בו עמדתי בשעה שלוש בלילה בקור הניו יורקי בחורף.

10 מעלות מתחת לאפס.

ואני הייתי תקועה . תקועה לגמרי.

הימים הם ימי כינוס השלוחות, נסעתי לניו יורק כדי להצטרף לשליחות שבאו מכל העולם לכינוס השנתי. לאחר סעודת שבת והתוועדות ארוכה שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה שבתי לבית המארחים שלי, משפחה עם הכנסת אורחים מיוחדת במינה. קבוצת הנשים איתן הלכתי פנתה כל אחת לביתה ואני משכתי בדלת שער הבנין בו אני מתארחת, בטוחה שתוך שניות ספורות אמצא עצמי בבית המחומם והנעים.

אלא שכאן נכונה לי הפתעה.

מאחר ובשבת מנטרלים את המערכת החשמלית של האינטרקום, בכדי לפתוח את שער הכניסה יש צורך ללחוץ על סדרה של מספרים ידועים מראש. ידועים אמרתי? לאילו המתגוררים בבנין כמובן...

בדקות הבאות ניסיתי את כל צירופי המספרים שרק ניתן לחשוב עליהם. כמובן שהמספר 770 שיחק תפקיד מרכזי בעסק. גייסתי את מוחי הקפוא למשימה אך כל מאמצי עלו בתוהו. הדלת הכבדה מיאנה להיפתח.

כפור עז שורר בחוץ.
כזה שחודר לעצמות ומשתק את הגוף. הייתי אז בחודשי הריון מתקדמים. חבורות חבורות של צעירים מקומיים החוזרים מבילוי לילי מתקרבות ומצחקקות לעומתי בזו אחר זו. אני עוטה על פני מראה שליו ורגוע, מעמידה פנים שאני מחכה בחוץ להנאתי. כשהם רק מתרחקים, אני דוחפת את הדלת הכבדה שוב ושוב אך לשוא.

בצר לי, אני מרימה את ראשי אל החלון שבקומה החמישית, קוראת בשם כל בני המשפחה. הקריאות שלי כוללות גם את הילדה בת הארבע והפעוט בן השנה... רק ההד המתגלגל מחזיר לי את קולי.

אני מנסה להיזכר היכן מתגוררות שאר החברות, היכן נמצא הבית בו סעדתי את סעודת השבת. הראש שלי ריק. הזכרון פרח עם הרוח ...

הדקות נוקפות. עשר. עשרים. שלושים.

הרחוב שומם ושקט. רק אני ושריקות הרוח הצולפת בפני הכחולות. חצי שעה בחוץ. איבדתי כבר מזמן את התחושה. הטמפרטורה צונחת מרגע לרגע. בזוית העין ממתינה לה דמעה עקשנית. אני נלחמת בה שרק לא תזלוג. עכשיו קצת קשה אבל ברור שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. זה הרי מה שאנחנו מספרים תמיד לאנשים שנמצאים אצלינו, לא? להתייאש זו בכלל לא אופציה. דמעה סוררת שכמותה.

אבל היא בכל זאת זולגת ובעקבותיה מגיעה עוד אחת. אני מסבירה לעצמי שזה רק מהקור. ברור.

מחליטה לקרוא רק עוד פעם אחת למארחת כשלפתע אני שומעת קול תריס נפתח בבית הקטן שמעבר לכביש. מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך לשמוע תריס חורק. הרחש נשמע באוזני כקול פעמונים.

"ג'ואיש וומן סקרימינג און דה סטריט???!!" נשמעת קריאה של אישה במבטא רוסי כבד. 'ג'ואיש וומן' זו אני מן הסתם ו'סקרימינג' זה כנראה מה שעשיתי בדקות האחרונות. אז אני מפנה אליה את ראשי ומחייכת אליה בפה מלא שיניים נוקשות.

מסבירה לה שאני תקועה. תקועה לגמרי.

היא יוצאת החוצה עטופה בשני מעילי פרווה ושלושה צעיפים וקוראת לי להכנס אליה הביתה. אני חוצה את הכביש ויחדיו נכנסות דרך שער צר, מטפסות בגרם מדרגות עץ שרוטות. הבית מוסק ומחומם היטב בתוכו ממתינות לי עוד שתי נשים. כולן יחד עטות עלי, מכסות אותי במלבושים חמים, מושיבות אותי בסלון הקטן, מכינות לי ארבע כוסות תה לפחות. "את צריכה לשתות הכל" הן מצוות עלי. בשלב זה אעשה כל שיבקשו ממני. כשהדיבור שב אלי אני מספרת להן קצת על עצמי ועל סיבת בואי למקום. מרגע ששמעו הנשים שמדובר בשליחה מקטמנדו הן לא ידעו את נפשן מרוב התרגשות. האחת מגישה צלחות גדושות בתקרובת, השניה מאלצת אותי לקחת ויטמינים בכדי שאוכל להתחזק, השלישית מניחה כרים תחת ראשי. הן מעירות את הילדה בת ה11, כשקורי שינה בין עיניה היא מתישבת בינינו, לא מוכנה להחמיץ אף מילה שיוצאת מהפה של השליחה שהגיעה אל ביתן באמצע הלילה.

רק ארבעים דקות עברו מאז שנכנסתי אל הבית שלהן והילדה כבר יושבת על ברכי מראה לי את אלבום תמונות ילדותה, האם פורסת בפני את אוסף התיקים המיוחד שלה ושתי האחרות עושות כל שבאפשרותן כדי להיטיב עימי. מידי כמה דקות הן מבקשות אותי לספר עוד סיפור ממקום השליחות שלנו.

'זה מחזק אותנו' הן מסבירות לי.

הפשטות הזו שלהן נכנסת לי היישר אל תוך הנשמה. מכה גלים בתוך ליבי.

אל השכונה בברוקלין הן הגיעו רק לפני מספר חודשים. חמש שנים קודם לכן הן עזבו המולדת רוסיה האם והבת וחברות הילדות. הן כמו משפחה זו לזו. עלו לארץ והתגוררו בבנין עולים מתקלף בעיר הדרומית בבאר שבע. למדו באולפן צורת אות עברית ובעיקר ניסו להרגיש חלק מההויה הישראלית במשך שנה שנתיים שלוש אבל זה לא ממש הצליח. הן לא השתלבו בארץ.

לפני מספר חודשים החליטו לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר בניו יורק.

הילדה הולכת לבית הספר היסודי של חב"ד בשכונה והאמא מסתובבת באיזור. מחייכת אל נשות השכונה. 'אני מנסה כל כך להתחבב עליהן' היא מספרת לי. הבדידות הנשקפת מעיניה השקטות לא עוזבת אותי.

מאוחר יותר הן מפנות לי את החדר הפרטי שלהן כדי שאוכל לישון בשקט. לא מוותרות. מרעיפות עלי מכל טוב, מתרגשות כל כך מעצם המחשבה שאני נשארת איתן. כשאני מתעוררת מאוחר יותר, הן מפצירות בי שאשאר איתן עוד קצת.

ארבע נשים אמיצות ליד שולחן השבת. ביחד אבל כל כך לבד...

איך אפשר לומר להן לא?!?!

כשאני שבה אל בית המארחים הכל נראה ברור לי כל כך. הסיבה בשלה נתקעתי בלילה הקפוא בחוץ התגלתה בדמות בית העץ הקטן שממול.

אני הודפת את התנצלותה של המארחת שלי ומספרת לה מהר מאוד על הנשים הנהדרות הנמצאות מטרים ספורים ממנה. מרגישה את העיניים שלהן נחות על פני, מתחננות, מבקשות. היא כמובן לא ידעה שהן שם. מיד מתעשתת וחושבת כיצד תיגש אליהן במוצאי השבת ותזמין אותן אליה בשבתות... בחגים... הרי ביתה מלא וגדוש באורחים בכל עת נתונה, לא יכול להיות שהן ישבו שם לבד.

שש שנים עברו מאז ועד היום המארחת שלי והנשים שגרות ממול נמצאות בקשר הדוק. הן משוחחות, מחליפות חוויות, מגיעות להתארח. שוב לא מרגישות לבד.

ואני רק חושבת על בורא עולם והדרך שלו לנהל את הענינים; איך הייתי צריכה להגיע מקטמנדו לניו יורק ולהרגיש קטנה ותקועה וקפואה רק בשביל האור הגדול שיבוא אחר כך.