הרב שמואל פרוזנסקי
הרב שמואל פרוזנסקי חזקי עזרא

לאחרונה, נאמר לנו שוב ושוב כי תחרות היא דבר טוב, ובמיוחד כשמדובר בשירותי הדת שמספקת מערכת הרבנות הראשית בישראל. יש מידה של צדק לטענה זו. תחרות נוטה להוריד מחירים, לשפר את השירות ולהפוך את הספק להרבה יותר ידידותי לצרכן.

אבל מה קורה כאשר הרצון לתחרות נובע פחות ממניעים כלכליים ויותר מניסיון לערער ולהחליש את הספק המיועד של אותם שירותים? מה אם "תחרות" היא רק סיסמה המסווה סדר יום מוסתר ומזיק?

נעיין ברפורמות הכשרות המוצעות. הצהרת אידיאל ה"תחרות" כל כך מטשטשת את ההצעות עד שקשה לברר מה בדיוק מוצע. דו"ח אחד טוען שהרבנות הראשית תישאר המשגיחה על הסטנדרטים גם כאשר יחידים, קבוצות או רבנויות מקומיות ינהלו את התקנים הללו. נראה שזו דוגמא נכונה של תחרות אבל אם כולם מיישמים את אותם סטנדרטים, מה מוסיפה הרפורמה?

דיווח אחר טוען כי הרבנות הראשית תישאר המשגיחה על התקנים - אלא אם כן סוחר או מוסד מסוים יבחרו אחרת. במקרה זה, הסטנדרטים אינם קיימים עוד.

 מה שתתפוס את מקומה של הכשרות היום היא הצורה הכושלת והאומללה של פיקוח כשרות שהיה קיים שנים רבות בארצות הברית, בה רבנים העניקו את ההשגחות בשמם – השגחות מקומיות או ארציות - ורבנים שנשאלו על ידי חבריהם לגבי אמינותם של ההשגחות השונות נאלצו לחקור אחד אחד מי הם האנשים הללו. לעתים קרובות התשובות היו "אני לא יודע", "לא מומלץ", "אני מכיר אותו, הוא בסדר" או "מעולם לא שמעתי עליו".

בתודעת היהודי הפשוט, לעתים קרובות הכול נראה תלוי בכסף, אבל כסף כן קונה רמה של שירות ואימון בפיקוח. משלמים הרבה פחות למפקח כשרות המבקר פעם בשנה לעומת למה שישולם למפקח המבקר מספר פעמים בשבוע או משגיח המגיע למקום בכל יום וצריך לדעת איזה תדירות של פיקוח נחוץ. בארה"ב בזמנו הצורך לחקור כל רב או קבוצה ואת אמות המידה שלהם לא היה יעיל וגם לא היה מספק.

בנוסף, הסטנדרטים של כשרות עלולים להיות שונים זה מזה. חלק מההשגחות הן פחותות או רודפות בצע ולכן משתמשים ב"קולות" שרוב צרכני הכשרות לא היו מסתמכים עליהן אם היו יודעים זאת. כמו כן, רוב המאמרים בנושא מצטטים תלונות של סוחרים לגבי ההשגחה, העלות, המשגיחים וכדומה, ולעולם אינם מביאים את רגשות המשגיחים או הרבנות או דרישות הכשרות עצמן. הסוחר והמפקח על הכשרות אינם עוינים זה לזה בהגדרה, אך לכל אחד מהם אינטרסים משלו שיתנגשו מדי פעם. וכמו שהמשגיח לא תמיד צודק, כך גם הסוחר לא תמיד צודק.

במהלך הזמן, הכשרות באמריקה התאחדה לארבעה ארגונים עיקריים שהסטנדרטים שלהם דומים למדי, ולוועדות מקומיות העומדות בדרך כלל בסטנדרטים של אותם ארגונים. הכשרות הפכה מרוכזת יותר, יעילה יותר ומועילה יותר לצרכן. יש אפילו התאחדות של ארגוני הכשרות שמתכנסת באופן קבוע כדי לפתור בעיות בולטות ולדון במדיניות.

זה מצב הכשרות באמריקה כיום, והמוסדות שמשתמשים בהשגחות פרטיות בדרך כלל עושים זאת ממניעים הרחוקים מהרצון לשפר את רמת הכשרות. כמה מוזר אם כן שמדינת ישראל מנסה לחזור למערכת המבוזרת הישנה של יהדות ארה"ב, מערכת כל כך כאוטית ולא מוצלחת שהיא ננטשה! וכזכור, לכאורה, בשם התחרות.

אין ספק שניתן לשפר כל מערכת ע"י רפורמות מסוימות, אך יש להיזהר מחוק ברזל הנקרא  "תוצאות בלתי רצויות." למרות שזה נראה על פניו מגוחך שיש השגחות מרובות על אותו מוצר, כמו שזה נראה מגוחך לספק פיקוח כשרות על מים - שני הדברים כנראה בלתי נמנעים. השגחות כפולות מיותרות עד שאנו מבינים כי סוחרים משתמשים בהם ככלי שיווקי לקהילות ספציפיות ויחסית קטנות. זהו הפרסום במהותו עבור מוצרי סוחר הפונה לקבוצת צרכנים משנה.

לא היינו מתייחסים לתלונות של בעל עסק התוהה למה עליו לפרסם בערוץ 12 ובערוץ 20 במקום לפרסם בערוץ 20 בלבד. זה עניין עסקי, לא הלכתי. ולהפך, לסוחר זכות אבסולוטית לומר שהוא משתמש רק בהשגחה אחת גם אם היא מונעת את הרחבת בסיס הצרכנים שלו. באופן דומה, הצרכן - מכל סיבה שהיא - יכול להצהיר שהוא ירכוש רק מוצרים עם השגחה מסוימת (אף מיותרת).

עלינו להיות מודעים לחוויה האמריקאית שבה רבות מההצעות הנוכחיות נוסו ולא הצליחו. הגיוני לנסות לשכפל את מה שמצליח ולא את מה שנכשל. (היה טוב אם חוקי שירותי המדינה לצבור בכל תחום היו מתוקנים ומונעים ביורוקרטיה מעצבנת ולא מקצועית, כי לציבור מגיע שירות יותר טוב.)

אותו נסיון קיים ביחס לגיור שממשלה זו מבקשת לבזר בין רבני קהילות ובכך להוריד מסמכות הרבנות הראשית. בסרט הזה כבר היינו באמריקה וזה נכשל עד כדי כך שלפני למעלה מעשור, מועצת הרבנים של ארה"ב, בפעולה המשמעותית והמוצלחת ביותר שלה בחצי המאה האחרונה, הקימה תקן מדיניות גיור שהציב גיור אחיד בסטנדרט אחד על רשת של עשרות בתי הדין לגיור ברחבי צפון אמריקה. (במשך שבע שנים עמדתי בראש בית דין לגיור כזה בניו ג'רזי והסביבה.) זה הצליח ועדיין עובד מצוין. למי שאינו משתתף ברשת זו בדרך כלל  סטנדרטים נמוכים יותר המטילים ספק בתהליך.

אי סדר בגיור הוא יותר גרוע מאי סדר בכשרות, כי התוצאות חמורות יותר וממשיכים לדורות. אף אחד לא רוצה ליצור מצב שבו הגיור אינו עובר מסך, אינו דורש קבלת מצוות ומקדם דחיית זהותם היהודית של "גרים" על ידי רוב ציבור התורני בעולם מכיוון שהסטנדרטים לא מספקים או שהדיינים אינם מקובלים. זה לא הצליח באמריקה, ושונה. למה שישראל תיישם כאן מערכת ישנה שנכשלה שם?

איש לא אישר לשר מתן כהנא או לכנסת לקבוע מיהו יהודי. הם בהחלט יכולים לפסוק מיהו ישראלי, אך "מיהו יהודי" ומי הופך ליהודי הוא עניין של דיני תורה שייקבעו על ידי פוסקי ההלכה הנחשבים פוסקי הדור, ולא על ידי פוליטיקאים.  לפוליטיקאים יש סמכות לשנות את הגדרת היהדות על ידי שינוי תקני הגיור באותה מידה שיש להם סמכות להעביר את השבת ליום שלישי.

תחרות אינה טובה בכל הקשר. אבל אם בכל זאת התאהבנו במושג "תחרות", יש עוד מקומות בהם אפשר להפעיל תחרות בשירותי הממשלה.

מדוע רישיונות נהיגה צריכים להינתן רק על ידי משרד התחבורה? לעתים קרובות, ישנן תלונות על אופן ניהול הבדיקות, על העלויות הכרוכות בכך ועל האקראיות בה עוברים או נכשלים. גם את זה אפשר להפריט בשם התחרות.

מדוע אין תחרות בהנחיות הממשלה בנושא התמודדות עם נגיף הקורונה? מדוע עלינו לשים לב ל"מומחים" של הממשלה אשר גורמים לנו לזגזג כשעצותיהם משתנות מדי שבוע, מדי יום ולפעמים מספר פעמים ביום? רצוי שתהיה לנו תחרות גם בתחום הזה. יש הרבה מומחים שיכולים להדריך אותנו. אני לא מעריך את מונופול המומחים של הממשלה.

אם כבר, מדוע עלינו להסתמך על משרד הפנים שיפקח על כניסתם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה לישראל במהלך משבר הקורונה? הטיפול בעניין מחריד – הוא מפותל, שרירותי ולא יעיל. החוקים והטפסים ממשיכים להשתנות (שלושה משרדים שונים כבר השתתפו והטפסים השתנו חמש פעמים), גם עניין זה ייהנה מתחרות מהמגזר הפרטי. ארגון "יד לעולים" של הרב דב ליפמן עשה עבודה נפלאה במקום בו משרדי הממשלה נפלו, וכך גם ארגון "עמודים". שניהם יעשו עבודה טובה יותר במתן אישורים מהממשלה - בשם התחרות.

יתר על כן, אנשים רבים אינם מרוצים מההחלטות של בית המשפט העליון במדינת ישראל או ממדיניות החוץ שלה. מדוע יש לממשלה מונופול בענייני חוץ, במיוחד כאשר לא ברור שהיא מייצגת את רוב האוכלוסייה? מדוע בית משפט שבכלל לא מייצג את האוכלוסייה מוסמך באופן בלעדי לקבל החלטות המשפיעות על חיינו? ישנם אנשים רבים בעלי רעיונות נפלאים אשר אינם מורשים כיום לדבר למען מדינת ישראל או לדון בתיקים. אפילו תחרות מינימלית תועיל כאן..

אז למה לא? לממשלה מונופול על מתן שירותים מסוימים כי האלטרנטיבה למונופול הזה היא אנרכיה. אנשים מתייחסים בשלוות נפש לאנרכיה רק באספקת שירותים שלדעתם אינם משמעותיים - או אם הם רוצים לפרק את הישות המנהלת את השירותים האלו.

הניסיון להסיר את ניהול הכשרות והגיור (ומי יודע מה עוד?) מהרבנות הראשית הוא מאמץ סמוי לפרק אותה לחלוטין. הוא מגלה חזון של יהדות כישות תרבותית גרידא חסרת מהות, מנדט ייחודי, אלוהות או כל חשיבות אמיתית, ותדלל את עצם הרעיון של מדינה יהודית.

כל מחלקה ממשלתית יכולה להפיק תועלת מתחרות, אך איננו מאפשרים זאת כאשר התוצאה עלולה להיות אנרכיה והשירות הניתן נחשב קריטי לתפקוד החברה. היהודים מאמינים, עלינו לחזק את הרבנות הראשית במקום לערער על מעמדה ובמקום לנפח את הביזור והבירוקרטיה. עלינו לקדם את קיום התורה וההלכה בלי ליצור אנרכיה בכשרות, גיור, נישואין או גירושין – ובטח לא בשם הערך המפוקפק של תחרות.

הרב פרוזנסקי כיהן כרב קהילה בניו ג'רסי בארה"ב במשך 35 שנה, גר היום במודיעין, ומכהן כנציג בישראל (Coalition for Jewish Values, CJV) של הקואליציה לערכים יהודיים

(בארגון חברים יותר מ1500 רבנים אורתודוקסיים בארה"ב)

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו