מתחת לפני המים

"הייתי במים עם מצלמה, שנורקל וסנפירים. לקחתי את הקרס עם הפיתיון ביד והזזתי אותו. פתאום כל הכרישים שסביבי מאוד התעניינו בפיתיון, ובמיוחד כרישה מסוימת, ענקית, באורך של שלושה וחצי מטרים. היא התקרבה אליי ממש פנים אל פנים. היה לי ברור שזה מפגש שאני חייב לתעד אותו, גם אם זה יהיה הצילום האחרון שלי", משחזר הצלם חגי נתיב רגע דרמטי בעבודתו בתחנת המחקר הימי לחקר כרישים. "הכרישה רחרחה את הקרס עם הפיתיון כמה פעמים בעוד אני מצלם בלי הפסקה, בדריכות גדולה ואדרנלין גבוה. אחרי שהבינה שמדובר בפיתיון, היא הסתובבה והלכה מבלי לנגוס בו. אלה היו רגעים מדהימים".

נתיב יורד למים ושוחה בקביעות עם כרישים כחלק מעבודת המחקר שלו. "לשחות בים שורץ כרישים זו בהחלט חוויה מפחידה בהתחלה", הוא מודה, "אבל החלק הכי מסוכן בעבודה שלי הוא לנסוע לעבודה ברכב. הכבישים מסוכנים הרבה יותר", הוא מחייך.

"זו חיה גדולה וזו לא הסביבה הטבעית שלנו", הוא מתאר את העבודה מתחת למים, "בתחילת הדרך של המחקר, ירדתי מהסירה בזמן שהכריש קשור וצמוד לספינת התיוג. שחיתי לידו ובדקתי איך הוא מגיב אליי. אחר כך התחלתי לצלם מהמים את השחרור שלהם וראיתי שהם אדישים אליי לחלוטין!" הוא מספר. "זו חיה מלכותית ומדהימה. הכריש הוא מלך הים. הוא ממש לא מתעניין בבני אדם. עם הזמן התרגלתי לסיטואציה ואני שוחה בין עשרות כרישים בכל פעם".

לא כשר, כן מוגן

"מבחינת הכרישים, מדינת ישראל הפכה לסוג של נווה מדבר", אומר ד"ר אביעד שיינין מתחנת מוריס קאהן לחקר הים (ביה"ס למדעי הים של אוניברסיטת חיפה), הממוקמת בקיבוץ שדות ים. "מרגע שהכרישים הפכו לבעל חיים מוגן בשנת 2016, ישראל נהייתה המדינה היחידה באזור שבה לא דגים אותם. ברגע שהם יוצאים מגבולות המים הטריטוריאליים של ישראל, הם חשופים לדיג לצורכי מאכל בלבנון, בעזה ואפילו בקפריסין. בכל זאת, מתוך המחקר שאנחנו עושים אנחנו יודעים שהם לא נשארים פה. אזור המחיה שלהם גדול יותר מחופי מדינת ישראל". הכריש, כידוע, אינו כשר לאכילה, והדבר הקל מאוד את החקיקה שהפכה אותו, ואת כל דגי הסחוס, למוגנים. "כאשר בעל חיים הופך למוגן, יש לכך משמעויות כלכליות נרחבות", מסביר ד"ר שיינין. "אסור לדוג אותו, כמו גם לסחור בו או לייבא אותו. לכן העובדה שהוא אינו כשר סייעה מאוד בהעברת החוק בנושא".

ד"ר שיינין עוסק זה שש שנים במחקר פורץ דרך בנושא הכרישים בישראל בפרט ובים התיכון בכלל. לפני כן התבסס מחקר הכרישים בישראל בעיקר על נתוני הדיג של כרישים. "הכרישים שנידוגו בחופי ישראל היו נמכרים לצורכי מאכל ברצועת עזה, ותחת פקודת הדיג היה מותר לדוג כרישים בישראל במשך רוב שנות קיומה", הוא אומר. "בשנים האחרונות, בכל מדינות הים התיכון החלו להבין שכמויות הכרישים בחמישים השנים האחרונות הולכות ומתמעטות בצורה דרמטית של כ־90-­95 אחוזים מאוכלוסייתם הכוללת".

לכרישים חשיבות רבה לבריאות המערכת הימית: הם דואגים לנקות מהסביבה את בעלי החיים החולים ואלה שפחות מותאמים לסביבה. סביבה ימית שיש בה כרישים נחשבת למערכת אקולוגית ימית בריאה.

איך ממצב של כמעט הכחדה בים התיכון, הגענו למצב של 'גן עדן לכרישים'?

"מלבד הפיכת הכריש לבעל חיים מוגן, רשות הטבע והגנים החלה לקדם אכיפה אפקטיבית על הדיג", מציין שיינין, ומסביר כי החוק הישראלי שלפיו כל הדגים בעלי הסחוס (כרישים, טריגונים וחתולי ים) הם בעלי חיים מוגנים, הוא ייחודי ביחס לשאר מדינות העולם. במדינות כמו ארה"ב ואוסטרליה יש חקיקה המתייחסת למינים מסוימים של כרישים, ורק באזורים מסוימים ובתקופות מסוימות, אך לא חקיקה גורפת כמו כאן בישראל.

האם נווה המדבר הזה יביא את הכרישים בהמוניהם לחופי ישראל, ויגרום להתרבותם פה? אין בכך סכנה לבני אדם?

"קשה לחזות את התנהלות הטבע, ואולי נראה תהליך כזה בעתיד. כרגע זה לא קורה. אבל חשוב מאוד להבהיר", הוא מרגיע: "קיימים בעולם מעט מאוד מיני כרישים שיתקפו בן אדם. אפשר לספור אותם על כף יד אחת, והם לא חיים כאן, בים התיכון בישראל. הסיכון מכרישים בישראל הוא קטן מאוד עד אפסי, ולראיה - מקום המדינה ועד היום לא היה בארץ אירוע של תקיפת אדם על ידי כריש". יחד עם זאת, חשוב להוסיף כי מדובר בבעל חיים בר ולא בהכרח צפוי. הכרישים שמגיעים לחופי ישראל יכולים להגיע לאורך של עד ארבעה מטרים. "אלה כרישים מאוד מרשימים. אם מכניסים אותם למצוקה ומנסים, לדוגמה, לתפוס להם בזנב או משהו מופרך כזה, הם יכולים לנשוך. אבל הכרישים שמצויים בים התיכון הם ממינים שאינם תוקפניים במהותם, והסיכוי להיפגע מהם קטן".

תחנת מוריס קאהן לחקר הים נמצאת בקיבוץ שדות ים והוקמה ב־2015. היא חוסה תחת המטרייה האקדמאית של אוניברסיטת חיפה, אבל היא גוף עצמאי המגייס לעצמו תרומות. מ־2016 התחנה עורכת מחקר ייחודי וראשון מסוגו בעולם על התקבצויות של כרישים במוצאי המים של תחנות הכוח בחדרה, באשקלון ובאשדוד.

"יש בישראל שני מוקדי משיכה לא טבעיים לכרישים", מסביר ד"ר שיינין. "מקור המשיכה הראשון הוא גידול דגים בכלובים בים. כלובים כאלה קיימים בים הפתוח מול מכמורת ואשדוד, אבל הם לא נגישים לקהל הרחב. זה שטח אסור לכניסה. התקבצות נוספת ומרתקת (בקנה מידה בינלאומי, כי אין תיעוד נוסף להתקבצות כזו בעולם) היא התקבצות של כרישים בחורף במוצאי המים החמים של תחנות הכוח. זה קורה בחדרה, באשקלון ובאשדוד, אם כי באשדוד מדובר בהתקבצות קצת שונה מכיוון שזו תחנה שלא פועלת על פחם אלא על גז, והמים שהיא פולטת לים חמים מהסביבה רק בכשתי מעלות, בעוד בחדרה ובאשדוד המים שנפלטים לים הם בטמפרטורה של שמונה עד עשר מעלות מעל לסביבה. מדיווחים של דייגים אנחנו יודעים שכרישים הגיעו אל תחנות הכוח מזמן הקמתן, אבל את איסוף המידע המדעי הסדור והסיסטמתי התחלנו רק ב־2015".

באילו סוגים של כרישים מדובר?

"בהתקבצות בחדרה מדובר בשני מיני כרישים: הראשון הוא כריש מסוג 'עפרורי', כריש שאין עליו מידע בים התיכון", מסביר שיינין. העפרורי יכול להגיע עד לאורך של כארבעה מטרים. למוצאי המים של תחנת הכוח בחדרה מתקבצות בתחילת החורף (נובמבר) בעיקר נקבות עפרוריות. "במהלך השנים שאנחנו עושים את המחקר הזה, תפסנו ותייגנו 36 נקבות עפרוריות וזכר אחד. אין כמעט תיעוד של זכרים עפרוריים". הכרישות מגיעות לכאן כשהמים מתקררים ונשארות כאן עד אפריל-מאי, כל זמן שהמים שמחוץ לאזור התחנה קרים. הן לא נשארות כל הזמן במים החמים, אלא יוצאות ונכנסות, והחוקרים עדיין לא יודעים לומר מדוע: "הן יוצאות לפעמים ליום שלם, אולי בשביל לחפש אוכל, ושבות לכאן".

האם הן באות לכאן כדי להשריץ?

"לא. אנחנו לא רואים פה ולדות. אנחנו יודעים לומר שהן מגיעות לכאן גם בגלל הטמפרטורה של המים. אנחנו בודקים האם הן אוכלות פה, כי אנחנו יודעים שזה אזור שיש בו הרבה דגים, והראיה היא שגם דייגים רבים מגיעים לכאן. אבל אנחנו כמעט לא רואים אותן בהתנהגות של טריפה, כך שזו עדיין שאלה פתוחה. ההשערה שלנו, שאותה אנו מנסים לבדוק, היא שאולי הן מגיעות לכאן בתקופת ההיריון שלהן. ייתכן שיש בזה יתרון מסוים עבורן". הבדיקה הזו נערכת על ידי אולטרסאונד ותמונת הורמוני רבייה בדם הכרישה. "אין מספיק ידע בעולם על תמונת הדם של הכרישות הללו בהיריון, ולכן המחקר שלנו פורץ דרך גם מהבחינה הזו".

סטירות מזנבות כרישים

הכריש העפרורי אינו מין טבעי בים התיכון. החוקרים חושבים שהגיע דרך תעלת סואץ, ולכן רואים אותו יותר באזור של ישראל מאשר במערב הים התיכון. לעומתו, הסוג הנוסף של כרישים שמגיעים לתחנת הכוח בחדרה במהלך חודש ינואר הוא כריש מסוג סנפירתן, הנמצא בים התיכון באופן טבעי. זהו כריש קטן יותר, כשני מטרים אורכו, והוא נמצא בסכנת הכחדה. הסנפירתנים והעפרוריים דומים זה לזה, אבל הסנפירתן קטן בצורה משמעותית מהעפרורי. הסנפירתנים שמגיעים לחדרה הם בעיקר זכרים: "בעונה האחרונה תפסנו נקבת סנפירתן ראשונה לעומת 23 זכרים. תמונת הדם שלה הראתה שכנראה היא נמצאת בייחום גבוה ולכן אנחנו מניחים שהיא הגיעה לחדרה בגלל התקבצות הזכרים הגדולה", אומר שיינין. "קשה לנו להבין את המוטיבציה של הזכרים להיות כאן, וזה אחד מנושאי המחקר שלנו להמשך".

אולי פשוט נעים להם במים החמים?

"זה בעל חיים של דם קר, בדומה לטמפרטורת הסביבה שבה הוא חי", מסביר הצלם חגי נתיב. "הם מווסתים את עצמם ולא מוציאים אנרגיה על חימום גופם". העפרוריים נחקרים בעולם, והמחקר מראה שהם מעדיפים מים בטמפרטורה שבין 24 ל־28 מעלות, ולכן הגיוני שיגיעו בחורף למוצא המים החמים. לעומתם, הסנפירתן רגיל לים התיכון ומורגל בטמפרטורות של המים. "ידועות התקבצויות של סנפירתנים זכרים בעולם גם במקומות אחרים, אבל בדרך כלל מדובר על ריפים ולא על מוצא תחנת כוח. כרישים לא חיים בלהקות כמו דולפינים, למשל, אבל הם כן מקיימים התקבצויות למטרות שונות כמו רבייה, הגנה ואוכל". החוקרים אוספים נתונים ומנסים למצוא תשובות לסימני השאלה הרבים.

באיזה אופן ובאילו שיטות אתם חוקרים את הכרישים?

"בנובמבר, כשהם מתחילים להגיע, אנחנו יוצאים לים בצוות של תיוג כרישים - כ־5 אנשי צוות הכוללים חוקרים וסטודנטים - ותופסים אותם באמצעים הכי פחות פוגעניים, כפי שמקובל במחקרים בכל העולם ובהיתר של רשות הטבע והגנים". לכידת הכריש מתבצעת על ידי פיתיון: קרס ברזל שעליו "משופד מקרל גדול וטעים", מחייך ד"ר שיינין.

זה לא פוצע את הכריש?

"כן, אבל הפצע מגליד מהר", הוא מבהיר. "אלה בעלי חיים עם יכולות שרידות גבוהות מאוד. היו כרישים שלכדנו זמן קצר לאחר הלכידה הקודמת וראינו שהפצע הגליד כמעט לגמרי. החלמת הרקמות שלהם מהירה מאוד". לאחר הלכידה, החוקרים מביאים את הכריש, השוקל בין 100 ל־150 ק"ג, בצמוד לספינת המחקר. הוא נמצא בתוך המים, ובנוסף מוזרמים לו מים על הזימים. "אנחנו לוקחים דגימות דם ורקמות: רקמת עור כדי לדעת את סוג הכריש על פי ה־DNA, ודגימת דם כדי לפתח מדדים על בריאות הכרישים. כך אנו מפתחים את מסד הנתונים כדי להבין את תמונת הדם התקינה שלהם. אנחנו גם מודדים אורכים ומחברים לכריש תג אקוסטי". התהליך אורך כחצי שעה ולאחריה הכריש משוחרר לדרכו.

זה מסכן אתכם?

"תראי, מדובר בטורף ענק. יש פוטנציאל של סיכון. האיבר הכי מסוכן הוא דווקא הזנב, שיש לו מרחב תנועה גדול והוא בעל עוצמה אדירה ובלתי צפויה. כבר חטפתי אי אלו סטירות מזנבות של כרישים", מחייך ד"ר שיינין, "אבל אלה לא כרישים שהם אגרסיביים באופיים".

הכריש הוא בעל חיים עם חושים מחודדים מאוד. "לכרישים הללו יש גרף של למידה. אם לכדנו אותם פעם אחת, הם כבר לומדים להיזהר מאיתנו. למרות שכבר הייתה כרישה שאהבה להיתפס", נזכרים שיינין ונתיב. "ייתכן שמדובר בכרישה שהייתה רעבה או חלשה יותר מאחרות. כבר צילמנו כרישה שהגיעה לפיתיון, הריחה אותו מבלי לגעת כמה פעמים, ואז עשתה תמרון עם הסנפיר, הפיתיון נפל והיא חזרה לאסוף אותו. היא הריחה את הקרס מהברזל וידעה לא להתקרב אליו. יש להם חושים מאוד רגישים".

היציאה לים בספינת המחקר מתבצעת פעם עד פעמיים בשבוע. "איסוף הנתונים הוא מאוד סיזיפי. למדנו לצאת בשעות בין הערביים, שבהן הכרישים הכי נתפסים, אם כי יש גם יציאות לים שבהן אנו לא מצליחים ללכוד אף כריש", מודה ד"ר שיינין. "מגיעים לכאן כ־100 כרישים בעונה ואנחנו משתדלים לדגום כעשרה אחוזים מהם. זו העונה השישית שאנחנו חוקרים פה, ורק עכשיו אני מרגיש שנכנסנו לרוטינה יעילה של עבודה. אנחנו כבר יודעים לאפיין ברמה טובה את ההתקבצות הזו ויכולים לומר שיש כרישים מעטים ששבים לכאן שנה אחר שנה. מרביתם חוזרים בתדירות נמוכה יותר".

איך מתבצע המעקב אחרי הכרישים?

"אנחנו עוקבים אחריהם בטכניקה שמאושרת על ידי רשות הטבע והגנים ומקובלת במחקר כרישים בעולם: מדובר בתג אקוסטי שמייצר קול בתדר מסוים. לאורך החופים יש לנו מַקלטים שקולטים את התדר הזה, וכך אנחנו יודעים איפה כריש מסוים עובר בחופי ישראל. המשדר הזה עובד בין שמונה לעשר שנים וכך אנחנו יכולים לעקוב אחריהם לאורך זמן. כל כריש שאנחנו לוכדים מקבל תג אקוסטי. בודדים מקבלים גם תג לווייני, שהוא תג מאוד יקר, שעובד לפרק זמן של עד שנה. התג הלווייני מאפשר לעקוב אחרי הכריש ולדעת לאן הוא שחה כאשר הוא לא בחדרה. מהתיוג הלווייני למדנו שהכרישים עוזבים את מדף היבשת לכמה ימים וחוזרים לכאן במהלך תקופת החורף".

הכרישים לא חיים בלהקות, אבל החוקרים בודקים אם יש כרישים ששוחים ביחד. "האם שניים-שלושה כרישים שמגיעים לכאן יחד וגם עוזבים יחד, הם בעצם להקה שמתַקשרת ומסונכרנת זה עם זה? כשנכנסים לעומק המחקר ומשתמשים בכלים מדויקים ומתקדמים, אפשר לשאול שאלות יותר ספציפיות ומעניינות, לא רק ברמה הכללית אלא ברמת הפרט: האם כריש ספציפי שוחה יחד עם כריש ספציפי אחר וכדומה".

למה צריך להגיע לרזולוציה כזו?

"כי מטרת המחקר שלנו היא איסוף מידע שיטתי על מנת ששמירת הטבע תהיה הטובה והאפקטיבית ביותר. כדי לשמור על הכרישים בצורה מיטבית, אנחנו צריכים להבין לעומק לאן הם שוחים, איפה הם אוכלים ומתרבים והיכן הם נלכדים. בנוסף, אחד האמצעים לשמור על בעל חיים הוא לייצר חיבור רגשי לפרט מסוים. כך אפשר לחבר לנושא גם מקבלי החלטות וקובעי מדיניות: כשיודעים לספר סיפור אישי של כריש, קל יותר מבחינה רגשית להתחבר לצורך בשמירה עליו".

מודל לארה"ב ולאוסטרליה

התחנה בשדות ים היא תחנת המחקר היחידה בים התיכון שעורכת מחקר תיוג כרישים שיטתי. חוקרים רבים מהים התיכון מגיעים לתחנה כדי ללמוד שיטות מחקר. "הנגישות שלנו לכריש הסנפירתן, שהוא מין גלובלי, חשובה למחקר העולמי מכיוון שהאזור שלנו הוא חם מאוד יחסית לאזורים אחרים שבהם הכריש הזה נפוץ. בשל ההתחממות הגלובלית, בעוד כמה שנים התנאים במקומות כמו פלורידה או הוואי יהיו כמו פה, ולכן אנחנו משמשים עבורם מודל לתנאי קיצון. אנחנו משתפים פעולה עם אוסטרליה וארה"ב במטרה להבין מה הסנפירתן משנה בגוף שלו כדי להתאים עצמו לחיים בתנאים שיש כאן".

האם מחקר הכרישים הוא הפעילות היחידה של תחנת המחקר?

"ממש לא. התחנה קמה ב־2015 כדי לבצע ניטור ארוך טווח בים התיכון", מסביר נתיב. "אף פעם לא חקרו כראוי את הים הזה בצידו המזרחי. זו האחריות שלי בתחנה. יש התחממות של המים, כמו גם בנייה לאורך החופים של תשתיות וכדומה ששופכות זיהום לים. אנחנו צריכים לעקוב ולראות איך זה משפיע על הסביבה". כיום יזמים צריכים לפצות את הטבע על נזקים שהם גורמים לו, הן בכסף והן בעבודה. "לדוגמה, ידוע שזרימת החול בישראל היא מדרום לצפון", הוא מסביר. "אם בונים נמל, הוא חוסם את הזרימה הזו. מכיוון שכך, היזם חייב להעביר חול מדרום לצפון בעזרת אונייה השואבת חול. זה מייקר גם את הבנייה וגם את התפעול של הנמל העתידי, מכיוון שצריך לעשות את זה כל הזמן כדי שהמצוק החופי לא יתמוטט. שינויים כאלה מתרחשים גם בהרכב הכימי של המים, ברמת בעלי החיים, האצות ועוד".

לצורך כך, נתיב וחוקרים נוספים צוללים לאיסוף נתונים פעמיים בשנה - בסתיו ובאביב - כבר 7 שנים. הצלילה מתבצעת בארבעה אתרי צלילה לאורך החוף: אשקלון, אשדוד, שדות ים ואכזיב או נהריה, במקומות שבהם יש חוף סלעי ובשלוש נקודות עומק של 10, 25 ו־45 מטרים. "אנחנו עושים רשימת מלאי של מה שקיים בים על ידי רישום וצילום בשיטה של קוואדראטים (ריבועי דיגום, ה"צ) שנותנת ייחוס סטטיסטי למה שקיים בריף". נתיב גם מצלם בווידאו דגים ואצות. את הנתונים מעבדים למחשב כדי ליצור בסיס נתונים רחב ומהימן ולנתח אותו. הנתונים הללו זמינים לכל אחד בחינם, וניתן לנתח אותם עצמאית. "אנחנו מוציאים המון כסף כדי לספק את המידע הזה לציבור. יותר ויותר תעשיות מתבססות כיום על הים וחשוב שיהיה הרבה מידע".

מה למדתם מהמחקר הזה?

"המון דברים", הוא מחייך, "אבל כדי לסבר את האוזן אתן לך דוגמה: ישנה פלישה של דגי הזהרונים לים התיכון. זה דג טורף מאוד מרשים ויפה, אבל אין לו טורף טבעי פה. הזהרון הוא דג רעיל, והדבר היחיד ששולט בו הוא כמות הטרף שלו". הזהרונים הגיעו מתעלת סואץ בדרום, אבל לפני שנראו בישראל, הם נראו בצפון - בטורקיה ובקפריסין. "זה מעניין כי הם לא זחלו לאורך החוף, אלא בעומק הים", הוא אומר. "הם חיים גם בעומקים של 200 מטרים ויותר, ושם הם טורפים ומתרבים. כיום אנחנו מוצאים אותם גם בעומק של עשרה מטרים".

מהי השפעתם על הסביבה?

"במקומות אחרים בעולם רואים שהזהרונים משמידים את האוכלוסייה המקומית של הדגים, ולכן ציפו שהם יחסלו את אוכלוסיית הנטרפים גם כאן. אבל כרגע אנחנו לא רואים השפעה כזו דרסטית. לדגים שהם אוכלים לוקח זמן להשלים מחזור רבייה, ולכן עדיין מוקדם לומר. החשש הגדול הוא שזה ישפיע על אוכלוסיית הלוקוסים (דקר) - הטורף המקומי. אם הם יאכלו את הלוקוסים הקטנים, לא תהיה התרבות".

400 קילו טונה

לפני שהגיע לחקור כרישים, עסק ד"ר שיינין במחקר דולפינים. כדי להתמקצע במחקר כרישים הוא נסע לתחנת מחקר בקריביים הנקראת 'שארק לאב' (מעבדת הכרישים), שהה שם כמה שבועות וחזר כדי להטמיע ולהתאים את השיטות לארץ.

"אני אחראי על תחום המחקר של טורפי־העל בתחנה, ובתחום סמכותי יש גם מחקר של דולפינים הנמצאים בקרבת החוף. זה מחקר שמבוצע בשיטות אחרות כי דולפינים לא צריכים תגי תדרים, הם מתַקשרים ביניהם באופן טבעי. זה נקלט במכשור שלנו, שיכול לומר היכן הם נמצאים ואיך הם נשמעים. הדולפינים נושמים אוויר וחייבים לעלות לנשום. בים חלק אפשר לראות אותם כשהם עולים, כי הם שוברים את פני המים. אנחנו עוקבים אחריהם ומתעדים אותם וגם מצלמים את הסנפיר הגבי, שהוא כמו טביעת אצבע - ייחודי לכל דולפין".

חוץ מזה, בתחנה מתבצע גם מחקר על טונות כחולות סנפיר: "אלה טונות ענק שיכולות להגיע למשקל עצום של 300 ו־400 קילו, ואנחנו חוקרים אותן במרחק 30-­40 ק"מ מהחוף. זה הדג הכי מסחרי בעולם, שמגיע לפה באביב כדי להתרבות".

העובדה שהטונה נמכרת למאכל מפריעה לכם כחוקרים?

"כל עוד האנושות צורכת דגי טונה באופן מסחרי, חשוב לחקור ולהבין את מצב אוכלוסיותיהם", הוא אומר. "אבל נושא הדיג יצטרך לעלות לדיון ציבורי בשנים הקרובות, כמו נושא הציד היבשתי שכמעט הוכחד מהעולם. האם נעבור לצרוך חלבון מהים רק בגידול מפוקח או לא? יש הרבה שאלות חשובות שצריכות לקבל מענה. זה כבר נמצא בשיח, שמתחיל להתמודד באופן מהותי עם סוגיות של דיג, ציד וכדומה. הים מספק לנו הרבה מאוד דברים: מזון, מים, אנרגיה, נגישות, משאבים. אם לא נשכיל לשמור עליו, האנושות כולה תפסיד מכך".