אבטיח הוא כמו אמנות מודרנית – ככל שהוא יותר מכוער, ככה הוא יותר נחשב. אילוסטרציה
אבטיח הוא כמו אמנות מודרנית – ככל שהוא יותר מכוער, ככה הוא יותר נחשב. אילוסטרציה צילום: אביר סולטן, פלאש 90

לקיץ הישראלי יש הרבה מעלות. 38 מעלות בירושלים, 44 מעלות בכנרת, 45 מעלות באילת, 8 סיעות קואליציה מעלות לנו מיסים. אבל יש גם מעלה אחת טובה לקיץ, והיא כמובן האבטיח. אין, פשוט אין כמו אבטיח טוב כדי לשבור קצת את החום והפוליטיקה. זאת אומרת, באמת אין. אין אבטיחים טובים השנה.

זה נראה כאילו כל אבטיחי ישראל התאגדו והחליטו שהם לא יהיו הפראיירים של המדינה. גם ככה אף אחד לא עובד פה אז למה שדווקא הם יתאמצו, ואם בסוף תוקעים בהם סכין ומוציאים להם את הלב אז מה הטעם. ובאמת אין להם טעם. ברשתות השיווק ברחבי הארץ מוכרים אבטיחים בשקל ותשעים לקילו, מחיר שווה לכל נפש, ורק כשפותחים את האבטיח מתברר שהאיכות שווה לכל רפש. בהתחלה חשבתי שזו בעיה בסופרמרקט מסוים שמביא אבטיחים לא טובים, אבל אחרי מחקר מעמיק בכמה וכמה מרכולים הבנתי שכל האבטיחים אותו דבר – כל אבטיח אבטיח, אבל ממש לא מקיים.

בכל פעם שאני מגיע לאגף הירקות אני ניגש אל ערמת האבטיחים המפוארת ומיישם עליהם את חמשת כללי הברזל לאבטיח טוב: גבעול טרי ולא יבש, כתם צהבהב בתחתית האבטיח שמלמד על קשר משובח עם אדמת ארץ ישראל, צלקות ארוכות שמעידות על רעננות ופריון, טבור לחוץ היטב וצליל אקוסטי שהאבטיח משמיע כשמתופפים עליו את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. אבטיח, צריך לדעת, הוא כמו אמנות מודרנית – ככל שהוא יותר מכוער, ככה הוא יותר נחשב. רק אחרי שרשרת מבדקים מדוקדקים אני בוחר את החניך המצטיין, לוקח אותו הביתה, סוחב אותו במסירות במדרגות, מניח אותו על השיש במטבח ופותח אותו בהתרגשות גדולה רק כדי לגלות שהוא ירוק בחוץ, אדום בפנים והטעם על הפנים. הוא אמור להיות המעלה של הקיץ, אבל כולו מעלה של מפלה, ממש מעלה אכזבה. או שהוא רקוב ולא מתוק, או שהוא מימי ולא מתוק, או שהוא צמיגי, שזה עוד איכשהו בסדר כי לפחות אפשר להשתמש בו כגלגל רזרבי במכונית.

כאן נכנסת לתמונה חנות הירקות השכונתית, שבה באורח פלא יש אבטיחים טובים במחירים מצוינים, אם מסתכלים על זה מהצד של המוכר. אף אחד לא יודע באמת כמה עולה שם קילו אבטיח, כי בעל החנות לא מציג מחירים, אבל בגדול זה עובד לפי נוסחה של כמה הפרצוף שלך מוצא חן בעיני המוכר כפול כמה מצב רוח יש לו באותו רגע בחזקת כמה אתה נואש לאבטיח שהוא לא רק מים וטיח. למוכר יש גם בעיית שמיעה קלה, כי בכניסה לחנות אני אומר לו "בוקר טוב", אבל הוא איכשהו שומע "ביוקר טוב". המחיר בשמיים, זו האמת המרה. אבל מה, האבטיחים מתוקים.

איך הוא עושה את זה? איך הוא גורם לאבטיחים שלו להתפוצץ מאיכות בזמן שבסופר ממול כל אבטיח הוא מכרה של דלדול? אף אחד לא יודע. אומרים שהוא מין רובין הוד שקונה בשוק השחור אבטיחי פרימיום שמיועדים לייצוא ומוכר אותם לפשוטי העם עבור מחיר סמלי מופקע. סברה אחרת טוענת שהוא לוקח את האבטיחים הדלוחים של הסופר ומזריק להם שאריות של חיסוני קורונה שמשנים להם את ה-DNA והופכים כל אבטיח מסתם דלעת לסינדרלה. הוא עצמו רק מחייך כששואלים אותו, רוכן על הדלפק כממתיק סוד ואומר: "חמישים שקל. עוד משהו, אדוני?".

זה סוד מקצועי שמור, ממש כמו המחירים בחנות. אז לוקחים הלוואה בשוק האפור וקונים את האבטיח של הביוקר, גם ככה תכף ממשלת הריפוי והמיסוי תיקח לנו את כל הכסף. לפחות נטעם בינתיים אבטיח ראוי לשמו ואחרינו המבול. בעצם מבול זה רעיון בכלל לא רע בחום הזה.

*** ממשלה ממש אוצר ***

עם כניסתו ללשכת שר האוצר זימן אביגדור ליברמן את פקידי המשרד לישיבה דחופה והטיל עליהם למצוא מקורות מימון לתקציב המדינה הבא עלינו לטובה, זאת אומרת בא לטובה על חברי הכנסת של רע"מ והמשותפת.

"קודם כל צריך לקצץ בתקציב הממשלה ולהשקיע בתשתיות", אמרו פקידי האוצר.

"לא טוב", אמר ליברמן, "אנחנו קואליציה צרה וסחיטה. מה לגבי מס על חרדים?".

"אי אפשר למסות חרדים", אמרו הפקידים, "אבל אפשר לקצץ בתקציב הישיבות".

"זה ברור", אמר הליברמן, "וגם נחתוך מימון למעונות עבור ילדי האברכים".

"רגע", אמרה צמרת האוצר, "זה יגרום לנשים חרדיות לעזוב את שוק העבודה כדי להישאר עם הילדים בבית".

"נו, מצוין", אמר השר, "פחות דוסיות שיסתובבו לידינו. קדימה, מה עוד אפשר לעשות?".

"אפשר להעלות את המס על הדלק".

"נו באמת, חבר'ה, לחרדים אין הרבה מכוניות. יודעים מה? בואו נבטל את ההנחות בתחבורה הציבורית".

"זה לא נוגד את המדיניות שלנו לעודד נסיעה בתחבורה הציבורית?".

"זה יפעיל לחץ על החרדים וזה מה שחשוב. מה עוד חרדים עושים?".

"מה שכולם. אוכלים, שותים...".

"אז מס על משקאות ממותקים וכלים חד פעמיים".

פקידי האוצר החליפו ביניהם מבטים רבי משמעות.

"כבוד השר", הם אמרו, "אולי נדלל את מספר השרים? זה יחסוך הרבה כסף".

"איפה פה המס?".

"רק אתמול אמרת שאתה לא מתכוון להעלות מיסים...".

"וגם אמרתי שאני אחסל את הנייה ואת אלי אבידר. תפסיקו להתעסק בשטויות ותתחילו להטיל מיסים".

"טוב, אז... אפשר להטיל מס על כל שר עם תיק מיותר. נקרא לזה מס תיק".

"חרדים לועסים מסטיק?".

"לא כל כך".

"אז לא. אבל את מחיר החשמל נעלה ב-27%".

"מה?! למה?".

"כי חרדים משתמשים בחשמל".

"כולם משתמשים בחשמל".

"עוד יותר טוב. יותר כסף".

"בעצם", שאל פקיד זוטר מירכתי השולחן, "למה צריך ללחוץ על החרדים?".

"כדי לדפוק את ביבי", אמר ליברמן.

הפקידים שוב הסתכלו זה על זה במבוכה.

"זה Win-win situation", חיכך ליברמן את ידיו, "או שהחרדים ייכנעו ללחץ, יתמכו בתקציב תמורת הקלה בגזירות וידפקו את האופוזיציה של ביבי, או שהם לא ייכנעו ללחץ ואז ישלמו ביוקר, וגם המצביעים שלי יהיו מאוד מרוצים".

"אבל אם נבטל את הגזירות לחרדים תמורת תמיכה בתקציב", אמרו הפקידים, "מנין ניקח כסף לממן את כל מה שהבטחת?".

"הבטחות נועדו כדי להפר אותן", אמר ליברמן, "אל תדאגו. אם החרדים יצטרפו נמצא סעיפים חדשים להטיל עליהם מס – נסיעה בכבישים מעבר לקו הירוק, נשימת אוויר שלא על פי רישיון, הצבעה למפלגה שיש בה בחירות פנימיות... נו מה, חסר את מי לדפוק במדינה הזאת?".

"גאון!", צהלו הפקידים והתפזרו למשימותיהם תוך שירה עליזה של ההמנון האלמותי: "ממשלה ממש אוצר / לא צריך עוד שום דבר / כתוספת למיסים על המגזר".

dvirbe7@gmail.com