בגיליון פרשת עקב הופיעו שתי עמדות בעניין היחס לרפורמים בכותל. אני מבקש לחלוק על ההנחות, על ההוכחות ועל המסקנות של שני הכותבים הנכבדים, הרב טל חיימוביץ' והרב דרור אריה.
מסכת דבריו של הרב חיימוביץ' ("הגדר הטובה") סדורה ובנויה. הבעיה היא שהוא, כמדומה, אינו מבין את הטענות ואת בעיות היסוד, ומתוך חוסר הבנת המציאות הוא בא לכלל טעות.
הרב חיימוביץ' מוכיח שהזרם הרפורמי הוא זרם שכפירה ומינות מדריכות את דרכו. אין חולק על עובדה זו. בנוסף לכך, כיהודה ועוד לקרא הרב טוען גם שישנם פגמים נוספים בתנועה זו, וביניהם קבלת נישואי תערובת. ועוד ציין שמצווה לשנוא את מי שכופר במזיד ובמודע. מסקנתו היא שיש לשנוא את ראשי התנועה הרפורמית ולא לדבר איתם.
מכאן צועד הרב חיימוביץ' צעד גדול קדימה לטעון שהרפורמים בארצות הברית, כולם, אינם נהנים מההגנה של "תינוק שנשבה". למרבה הפלא הוא נשען בכך על דברי גדולי ישראל מלפני מאתיים שנה, דורות שבהם כלל לא היו תינוקות שנשבו אל התנועה וכל חבריה היו פוקרים שנטשו את קהילותיהם. מדוע הוא מזכיר בכלל את דבריהם החשובים במקום שבו הוא מזכיר את דברי הראי"ה קוק עצמו להפך, מתוך מציאות שקרובה יותר לימינו?
הרב חיימוביץ' תוקף את הטענה שהרפורמים עדיפים על פני החילונים מפני שיש אצלם איזה שהוא חיבור אל היהדות, בעוד שהחילונים מנותקים מכל חיבור כזה. הוא מעדיף את "העגלה הריקה" החילונית על פני האידיאולוגיה הרפורמית.
אלה דברים שמוכיחים חוסר הבנה באשר לחילוניות (שמובילה אותה אידיאולוגיה מסודרת) ובאשר לטיעון, שבכלל מתייחס ליהדות ארצות הברית והגולה. בניגוד לחילונים בארץ שעטופים ביהדות כל חייהם, חלק ניכר מיהדות ארצות הברית הוא unaffiliated. אלה יהודים כשרים (במקורם) שאין להם שום קשר מסודר עם יהדותם. לתנועה הרפורמית יש בהחלט מקום חשוב בצמצום שתי תופעות: השיעור המבהיל בגובהו של נישואי התערובת בתנועה נמוך בהרבה מאשר מחוצה לה, והצאצאים משמרים קשר מסוים עם יהדותם ואינם נטמעים.
דומה שמי שאינו מבין בטיב עובדה זו, אל יהא לו עסק עם רבנים השולחים את ידיהם בשפיר ובשליה של יהדות הגולה.
הרב דרור אריה ("האם הרפורמים אוהבים אותנו") אינו מטריח את עצמו בהבאת מקורות לטענותיו, שהרי לדעתו הן מן המוסכמות שאינן מצריכות ראיה.
הרב אריה תוקף את ההשוואה של הרב מלמד בין עמי הארצות בתקופת הבית ובין הרפורמים. עמי הארצות היו קבוצה שהתנגדה בכל תוקף לחכמים ולדיניהם, עד כדי אלימות של ממש ("ואנשכנו כחמור"). נצרך מאמץ הלכתי וציבורי רב כדי לאחד את עם ישראל ברגלים, בצורה של ויתור והקלה בדינים, ולא באהבה האלימה של הרב אריה (או, לצורך זה, הוויכוח הנחרץ "בלא הארת פנים" של הרב חיימוביץ').
אין דרך לקבוע שהכותל המערבי קדוש לכל אורכו. ממשלת ישראל לדורותיה הקפידה שלא להפוך את הכותל המערבי אלא למקום תפילה בלבד, ולפיכך אפשר היה לערוך בו טקסים ממלכתיים. גם על פי חוק המקומות הקדושים אין ההגדרה חלה על החלקים שמחוץ לרחבת הכותל או שבהמשך הכתלים. גם על פי ההלכה אין הוא חלק מהר הבית, ואין די בהכרזה של מי שאינו בעל המקום להחיל עליו קדושה.
טענת הרב אריה היא שהאהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את הרפורמים היא שמובילה אותנו לעימות מר כל כך. אפשר היה לשמוע טענה זו (ואת טענתו הדומה של הרב חיימוביץ'), לו היה איזה סיכוי להביא בעימות תועלת, ולו הייתה איזו דרך אובייקטיבית לזהות את האהבה הזאת מלבד ההצהרות הרמות. ככל שתלמידות האולפנות, הקורבן כביכול, מחריפות את העימות, הן מרחיקות כל סיכוי להקשבה ולפשרה. בעניין זה דיני תוכחה וגבולותיה הרי הם ידועים (עי' יבמות סה, ב, ביצה ל, ב ובפוסקים).
מעתה, מה נותר לנו לעשות אלא לחזור אל הראשונות, ואל הוראת רבים מרבותינו שחיו בארצות הברית בזמננו, לראות בעין יפה את הקשר המתחדש של הרפורמים לירושלים ולכותל, ולתת להם לעשות כמשוגתם וכחפצם בעזרה הנפרדת. יש לקרב אותם באהבה וחיבה נגלית וברורה, כדי לשמור איתם על קשר טוב ועל שלום, מתוך תקווה שמאורה של ירושלים ומאור התורה שהם קוראים ישיבם למוטב.
הכותב הוא חבר ארגון הרבנים והרבניות בית הלל