את חטאי אני מזכיר היום.- בעיצומה של דיאטה, עברתי בקרית גת ליד חנות גלידה ועצרתי. שמא תאמרו היה יום קיצי והשמש לא נתנה לי מנוח? לא. אותו יום היה יום שמשי חריג בתוך ימי החורף הסוערים.
ניגשתי אל המוכרת החביבה וביקשתי גביע גלידה טעימה. תוך כדי שהיא מגלגלת את הגלידה בגביע אני מתבונן בחנות הקטנה ולא רואה את תעודת הכשרות.
היכן התעודה? שאלתי בתמימות. היא מיד התנצלה ואמרה שאינני צריך לקחת את הגלידה. 'כרגע אין לה תעודה' אמרה בצער ומיד המשיכה להסביר:
"בחורף כמעט ואין קונים, ביקשתי מהרבנות הנחה במחיר התעודה רק לימי החורף, אך הם סירבו. אני בקושי מתפרנסת בימים אלו ולכן לצערי אין לי תעודה". כמובן שאין לך מה לחשוש הוסיפה תוך כדי שהיא הופכת את קערות הגלידה ומראה לי את הכשרות על גב האריזה.
עמדתי לרגע נבוך, מסתכל על התעודה שאינה, ועל המוכרת המסורתית שאמינה יותר מכל משגיח.... למרות שאני הססן מטבעי, ויתרתי על האפשרות שהיא ערבבה שומן חזיר בשוקולד האגוזים וקיבלתי החלטה.
קניתי את הגלידה וישבתי וליקקתי להנאתי.
הרגשתי נפלא, אמנם אין תעודת כשרות, אך עזרתי לאשה להתפרנס. קיימתי את דברי הנביאים הרואים ערך עליון בהתחשבות בזולת, ובעזרה כלכלית ונפשית.
לא פעם, כאשר אני אוכל במקום עם תעודה, אני סותם את האף ופותח את הפה. ברור לי שהמוכר יכול לערבב מה שהוא בוחר לתוך ה'מנה' שלי. אמנם אני מברר את ההקפדות שלי בכשרות, אך קשה לי לסמוך תמיד במאת האחוזים על הכשרות. את הגלידה שאכלתי לעומת זאת, ליקקתי עם מצפון נקי.
ישנה בדיחה ישנה על אדם שנכנס למסעדה, מלאה בתמונות של צדיקים מהרמב"ם ועד הבבא סאלי. הוא שואל את המוכר: "היכן תעודת הכשרות"? המוכר מצביע על התמונה של הבבא סאלי ושואל: "אתה לא סומך עליו?!" הסועד עונה לו בפשטות: "אם הבבא סאלי היה מוכר כאן ואתה היית תלוי בתמונה – הייתי אוכל, אבל כשזה הפוך זה לא ממש עוזר לי...".
התעודה אינה העיקר, אלא רק אישור על הנאמנות. לא רק תעודת כשרות, אלא כל תעודה באשר היא. גם כאשר אני הולך לרופא עם תעודה והוא מתבלבל במירשם – אני לא אקח את התרופה.
העיקר הוא הנאמנות!
ישנו אדם יקר שמנהל מסעדת יוקרה בתל אביב. הוא חזר בתשובה והפך את הסניף לכשר.
"אני לא אכניס משהו לא כשר למסעדה, גם כאשר נגמר המוצר ולא נעים לי מהאורחים". הוא אמר, "זה לא בגלל ההשגחה. זה בגלל הנחישות שלי לשמור על הכשרות. אף אחד לא ידע אם אכניס משהו בדלת האחורית...".
אינני בקיא לפרטי פרטים בתכנית של השר מתן כהנא, אך בהודעה קצרה שקיבלתי ממנו היה כתוב: 'כשרות זו נאמנות'. ואני מוסיף : "חוסר נאמנות גובל בחילול ה'". לא פעם יצא לי להגיע למקום עם תעודת כשרות, אך המשגיח לקח אותי לצד ואמר לי שכאן לא כדאי לאכול... הוא כמובן לא אכל שם.
שמעתי ממו"ר הרב רא"ם שדרש על הפסוק: "ואנכי תולעת ולא איש" – יש אנשים שבגלל חשש מאכילת תולעת מאבדים את האנושיות. הוא סיפר על אחד מחכמי ירושלים שהתארחו אצלו אברכים צעירים, והניחו בצד חלק מהירקות, כיוון שחששו לתרומות ומעשרות. הרב המארח הבין את הנעשה, לקח את ה'שאריות' מצלחתם ואכל.
הכשרות היא הזדמנות נפלאה לא רק לפתוח את הפה, אלא לפתוח את הלב והמחשבה איך ראוי לעשות את רצון אלוקים.