העירייה מזרזת ומציעה תגמול. בית מרקחת שמציע חיסונים במנהטן
העירייה מזרזת ומציעה תגמול. בית מרקחת שמציע חיסונים במנהטןללא קרדיט צילום

מהשיח על הקורונה אי אפשר להימלט, גם אלפי קילומטרים מאדמתה של ארץ ישראל. מנהטן שאני מגיע אליה אחרי שנה וחצי של קורונה מנסה לחזור לחיים, בצל התגברות ההדבקה ומבצע חיסונים מואץ. כל זה נשמע מוכר מאוד.

ניו־יורק היא העיר שספגה את מכת הקורונה בצורה הקשה והכואבת ביותר בארצות הברית. עשרות אלפי מתים, טרגדיות קשות וכואבות בקהילות חרדיות ודתיות, כולל צורך לקבור במהלך חג הפסח המוני מתים מהמגפה בתמונות שקשה לשכוח. ההלם באחת הערים הפעילות ביותר בעולם היה גדול, והיא נכנסה לתרדמת תחת הכותרת "עוצר" או כפי שהגדיר זאת המושל אנדרו קואמו "תוכנית הישארו בבית". במשך 78 ימים העיר שמתנהלת ללא הפסקה עצרה כמעט באופן מוחלט. הבלבול, בדומה לישראל, היה רב ובעיקר ארוך יותר. האבטלה זינקה, היו גם מחאות אלימות שכללו התנכלות ליהודים מסיבות אנטישמיות.

עד לשלב הזה, בין מארס ליוני בשנה שעברה, היו יותר מ־30 אלף מתים כתוצאה מהנגיף. אם נקפוץ ליום רביעי האחרון, הנתונים עמדו על קצת יותר מ־50 אלף. בשנה וארבעה חודשים מתו מהנגיף כעשרת אלפים איש פחות מאשר בשלושת חודשי ההדבקה הראשונים, כשניו־יורק (כמו בישראל) עמדה אובדת עצות וחיפשה את הפתרון שיעצור את סחף ההידבקות והמחלה הקשה.

סוכות לכל השנה

השבוע האחרון בניו־יורק מראה בעיקר שבעיר החליטו, בדומה לישראל, לחיות לצד הקורונה, אבל מצאו דרכים אפקטיביות יותר לעשות זאת. אחד הדברים הכי ניכרים ברחובות הם מתחמי עץ, שלעיתים מחולקים למין חדרים, שכבשו את חניות מנהטן וגם אזורים אחרים. מדובר בהחלטה של ראש העיר ביל דה־בלאזיו שהחליט שבתי האוכל יוכלו להיפתח, אבל חלק ניכר מפעילותם יועתק לאוויר הפתוח. בעלי העסקים הורשו לבנות את סוכות העץ הללו, בתחילה לזמן מוגבל וכעת הצו הורחב ללא הגבלת זמן. התוצאה היא פיזור של הסיכון להידבק מחד וגם הפחתת עומס החניה ואולי גם רעש וזיהום אוויר מאידך. הרחובות גם נראים איכשהו טוב יותר.

ראש העיר ומושל המדינה החליטו להחזיר את העיר בצורה הדרגתית לחיים. הם ספגו על כך הרבה מאוד ביקורת, בעיקר מהציבור שרצה בחזרה את העיר שלו. רק בספטמבר, ממש לפני שנה, החלה החזרה המשמעותית יותר לשגרה. היא נעשתה עקב בצד אגודל ונמשכה על פני הרבה יותר זמן מאשר אצלנו בישראל.

ניו־יורק, אחרי גל ועוד גל של הדבקה, נמצאת כעת בשלב ההחלטה שעדיף לעטות מסכות בחוץ אך אין על כך חובה. בחללים סגורים חלה חובת עטיית מסכה ויש על כך הקפדה יתרה. אין צורך באכיפה של שוטרים, בכל עסק יש מאבטח או בעל תפקיד אחר שתפקידו לבדוק עטיית מסכות. האמריקנים קשובים יחסית וגם חוששים מקנסות. בעוד בחוץ רובם מסתובבים בלי מסכות כלל, בחללים סגורים - מבתי כנסת ועד בנקים, חנויות ואפילו מרכזים קהילתיים - כולם עוטים מסכות.

זה לא רק עניין של משמעת. תושבי ניו־יורק, כך אומר לנו פקיד בעירייה המקומית שעוסק בנושא האבטלה, היו מוכנים לעשות הכול כדי לחזור למצבם הכלכלי טרום הקורונה. לדבריו, רבים מהם שדיווחו על אבטלה ביקשו רק לחזור ולעבוד. המצב כמובן השתפר מאז, אך אחוז האבטלה עדיין גבוה. בניו־יורק יש עדיין לא מעט עסקים שיכולים לפעול במגבלות הקורונה, ועל כן לא חזרו לעבוד במשרד בפועל אלא מתנהלים בעזרת עבודה מהבית.

המספרים שתקראו כאן מתאימים למדינת ניו־יורק על יותר מ־18 מיליון תושביה, אבל נסו לחשוב על ההשוואה לישראל במהלך ההתמודדות עם וריאנט הדלתא. מספר החולים המאומתים ביום נמוך מאשר בישראל, כ־2,300 בממוצע בימים האחרונים. זאת לעומת יותר מ־27 אלף נדבקים ביום רק לפני כמה חודשים. מספר החולים נמצא בעלייה שבניו־יורק מודאגים ממנה. אחוז המאומתים דומה לזה שבישראל, מספר החולים קשה והמאושפזים נמוך.

בניו־יורק השליכו את יהבם על החיסונים עד כדי מבצע הכולל תמריצים והטבות למתחסנים ומנגד סנקציות למי שלא נוטלים את החיסון. 57 אחוזים מהאוכלוסייה כבר חוסנו בשתי מנות, 63 אחוזים במנה אחת. 81 אחוזים מבני 65 ומעלה כבר מחוסנים, 76 אחוזים מגיל 18 ומעלה גם כן. מתחת לגיל 18 לא ניתן חיסון בארצות הברית כלל, לפחות לפי שעה.

רק בשבוע שעבר קרא ראש העיר להתחסן והציע תמריץ של 100 דולרים לכל מתחסן חדש. ההיענות ניכרת היטב. בעיר שבה אפשר להתחסן כמעט בכל בית מרקחת (ויש המונים כאלה בניו־יורק) וההליך עצמו אורך דקות ספורות, ההיענות גבוהה. המודל של ניו־יורק כל כך מוצלח, שהנשיא האמריקני ג׳ו ביידן קרא בתחילת השבוע להעתיק אותו למדינות אחרות ולעודד מתחסנים.

השבוע הודיע ראש העיר על סנקציה נוספת: החל מחודש ספטמבר מי שרוצה לצאת להשתתף בפעילות - מחדר כושר ועד ביקור במסעדה - יוכל להיכנס רק אם הוא מחוסן. "עלינו לזעזע אנשים בשלב הזה ולומר להם 'מספיק'. ניסינו לעשות זאת מרצון טוב. לא יכולנו להיות יותר אדיבים וחומלים. בדיקות חינם, תמריצים, חיבוק ידידותי וחם. לצד החיבוק הזה, מי שלא מתחסן חייב להבין שיש לכך מחיר״, אומר דה־בלאזיו. הניו־יורקרים בסוף מצביעים ברגליים והולכים להתחסן.

תפילות חגים? רק עם חיסון

השבוע פנה דה־בלאזיו לקהילות היהודיות לקראת החגים במסגרת פעילותו לעידוד החיסונים. מבחינתו, התמונות של שוטרים רודפים אחרי יהודים - בעיקר בקהילות החרדיות - בראש השנה וביום כיפור הקודמים, לא יחזרו עוד. במסר שהעביר לראשי הקהילות הבהיר ראש עיריית ניו־יורק באופן הברור ביותר: רוצים להשתתף בתפילות החגים? תוכלו להיכנס אך ורק אם תהיו מחוסנים. הוא אפילו המליץ לקבל את החיסון הראשון עד יום שני הקרוב. ״אחר כך״, כתב לראשי הקהילות, ״לא יהיו מחוסנים בשתי מנות עד לערב השנה החדשה ולא תוכלו להתפלל בתוך בתי הכנסת. כולנו אוהבים את החגים ויש משמעות מיוחדת לראש השנה היהודי, ולדעתי אם נגיע אליו מחוסנים רק נחזק את המשמעות הזאת״, הוסיף.

יש לציין שמדובר בזירוז המזורזים. בכל בית כנסת שהגעתי אליו נדרשה תעודת מתחסן כדי להיכנס בשעריו. בתי הכנסת לא מאפשרים כניסה גם לחברים משלמים אם לא התחסנו. אפשר בוודאי להבין שלמעט מקרים יוצאי דופן, הקהילות היהודיות נמצאות ברף הגבוה של ההתחסנות ומקפידות על כך מאוד.

העיתונות המקומית טוענת בתוקף שדווקא בשכונות החרדיות אחוז המתחסנים נמוך מהממוצע הארצי באופן משמעותי, אבל ביקור בבתי הכנסת באזורים שונים של מדינת ניו־יורק מגלה כי הדרישה לחיסון שם היא תנאי סף. ייתכן כמובן שיש קבוצות שנוהגות אחרת, אבל על פי רוב נראה שהרצון לשוב אל בתי הכנסת פנימה חלחל היטב ליהדות הניו־יורקית.

דיוויד הורוביץ, אחד היהודים שאני פוגש במהלך החיפוש היומיומי אחרי שילוב של מנחה וערבית בבתי הכנסת באזור שבו אני שוהה, מתאר את מה שחווה בשנה וחצי האחרונות: ״להיות חלק מבית כנסת זו שייכות. לשבת בבית, להתפלל לבד, לנסות לקיים את השגרה היהודית שלי בחיק המשפחה המצומצמת, זה היה אתגר גדול. העוצר שהיה בניו־יורק גרם לי להעריך הרבה יותר את מה שיש לי. אם לא הקפדתי תמיד על השתתפות במניין, היום אני מחפש את אחד מבתי הכנסת - לאו דווקא את זה הקרוב למקום מגוריי - כדי לא להחמיץ. גם המניינים בחוץ או ברחובות לא היו תחליף הולם לדבר האמיתי״.

ועכשיו בתי הכנסת חזרו לגמרי לשגרה?

״הייתה חזרה לשגרה. לגמרי? אי אפשר לומר. אנחנו עדיין עוטים מסכות, שומרים על ריחוק. בחלק מבתי הכנסת התפילה התקצרה כדי למנוע שהייה ממושכת מדי בחלל סגור עם אנשים רבים. אופן עריכת הקידוש והכנסת האורחים השתנה לגמרי, וזה גם כואב לנו כמתפללים כי יש לנו גאווה גדולה בהכנסת האורחים שלנו והיום אי אפשר לקבל כל אחד בכל זמן״.

על הסיפא של הדברים אפשר להעיד מכלי ראשון. שבועות אחדים לפני שהגעתי לניו־יורק פניתי למספר לא מועט של בתי כנסת במנהטן. כולם היו ידועים ומוכרים לי לפני הקורונה כמכניסי אורחים עם חיוך רחב והרעפת חום אין קץ. היום הכול מתנהל אחרת. זה לא נעים לאף אחד מהצדדים. באחת מחליפות הודעות הדואר האלקטרוני כתב לי האחראי על האירוח בבית הכנסת על אי הנעימות שהוא חש כשהוא נאלץ לשאול את האורחים על שתי מנות חיסון, אם היו חולים בעבר ואם חשו ברע בשבוע האחרון. שאלתי אותו מדוע הוא מוטרד, שהרי אלו השאלות הכי מתבקשות. הוא כתב לי בחזרה כך: ״ניו־יורק שלי, מנהטן שלי, היא זו שמחבקת כל יהודי, שמזמינה אותו להתפלל איתנו, לאכול איתנו, להיות חלק מאיתנו ולהרגיש את החוויה של לשבות שבת דווקא כאן - שהיא אומנם דומה למה שיש לכל אחד במקום מגוריו אבל יש לה גם ייחודיות משלה״.

״היום לחבק זו מילה שהס מלהזכיר אותה, גם לא במובן המטאפורי שלה", המשיך לתאר, "אני חייב להיות חשדן כדי לשמור על הקהילה שלי, שיש בה לא מעט אנשים מבוגרים וקשישים. כולם מחוסנים, אבל הזן החדש של הווירוס מדאיג אותם. אני גם מרגיש ירידה בהתעניינות. עד לפני שנה וחצי כל שבת כאן הייתה חגיגה של אורחים. היום אין כמעט פניות, וגם הפונים לעיתים מרגישים שהתהליך והשאלות לא נעימים להם ופונים לאפשרות אחרת. זה כואב לי שהם לא באים. אבל הדילמה שלנו היא על חיי הקהילה - והם קודמים לכול״.

המענה הזה הוא תמצית מזוקקת של ניו־יורק בקורונה. רצון לחזור לחיים, כמו שהיו פעם, אבל החששות גוברים על הכול. הקהילות היהודיות שספגו מכה קשה בהתפרצות הראשונה של הנגיף לא מתפשרות. המילים "פיקוח נפש" עלו בשיחות שלי עם יהודים בבתי הכנסת ומחוצה להם, אבל הם לא מסתירים את מורת רוחם מהמצב הזה. ״זה לא משנה אם אתה בניו־יורק או בירושלים״, מסכם הורוביץ, ״בבתי הכנסת יתפללו בימים הנוראים ביתר שאת ׳אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתך׳״.