עדו דראל, נכדו של יצחק דמיאל שכתב את הספר 'שמלת השבת של חנה'לה', התארח באולפן ערוץ 7 לרגל צאת סרט חדש בהשתתפות שחקנים שמוכרים בעיקר ככוכבי נוער המבוסס על הסיפור שהפך כבר מזמן לנכס צאן ברזל ישראל.

"הסיפור עצמו נכתב בעיתון ׳דבר׳ לילדים בשנת 1937 ומאוחר יותר יצא בהוצאה של המשפחה עם ציורים של נחום גוטמן בצבע ואחר כך עבר כמה גרסאות. בגדול, זה סיפור על ילדה קטנה שעושה מעשה טוב ומשלבת בו את קבלת השבת. זה פשוט התגלגל כל כך הרבה שנים בישראל והפך להיות חלק מהפולקלור הישראלי והיהודי", מספר דראל.

לדבריו, אחת המטרות הפחות מוכרות של הסיפור היתה בכלל הנצחת סבתו. ״סבתא שלי, קראו לה חנהל׳ה וזו היתה הדרך של סבא להנציח אותה בסיפור הזה״.

דראל מציין שהסיפור עמוק מאוד וסבו ביקש להעביר מסר מאוד משמעותי. "סבא חיפש דרכים לשלב את היהדות של מזרח אירופה בהווה. לחבר את אורח החיים הישראלי החדש עם היהדות של פעם. הוא נפגש עם מיטב הרבנים בארץ וגם היה מורה לתנ״ך ובשבילו כל הסיפור היה שליחות".

״הסיפור מבטא את החיבור המשפחתי הקהילתי לצד הכנסת אורחים וגם ׳ואהבת לרעך כמוך׳. סוג של להזכיר לנו את הערכים של פעם, לא לשפוט אנשים לחומרה אלא לפי המעשים ומי שהם״.

בסרט היתה השתדלות להיות נאמנים כמה שיותר לסיפור המקורי. "נחום גוטמן צייר את חנהל׳ה עם שיער שחור, מהסיבה שלסבתא חנה היה שיער שחורץ אני הבטחתי לאבא שלי לתקן את העוול של השיער הבלונדיני שהיה מזוהה עם חנהל׳ה ולהיות נאמן למקור".

לדעתו, כוכבי הנוער שמופיעים בסרט נותנים לו כיוון ייחודי. "זה מושלם. הם מאוד התחברו והרגישו שהם חוזרים למקורות. הם התלהבו מהריקודים של פעם, מלדבר את השפה הנקייה של פעם, הם הרגישו חלק ממורשת שלמה ובעלת משמעות".

לסיום הוא מספר על סבתו שהיתה דמות מאוד משמעותית בחייו. "סבתא חנה היתה סוג של פמינסטית שמאוד האמינה במקום של האישה ביהדות. היא היתה נותנת דרשות בבית הכנסת, לא ממקום לוחמני, אלא ממקום מכבד. היא גם נתנה המון כבוד לסבא והיתה עזר כנגדו. היא היתה זו שאמרה לי, ׳אתה יכול לעשות את הכל עם החירשות שלך, אם תאמין בעצמך׳".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו