פרופ' אבי לוי
פרופ' אבי לוי צילום: דוברות שאנן

עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה - אבל מהי אותה דרך, מי מתווה אותה, האם גם בתוכה יש נתיבים שונים ומהו מרחב הבחירה.

לעולם יראה אדם את עצמו כאילו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצווה אחת - הכריע את כל העולם לכף זכות. עשה עבירה אחת - הכריע כל העולם לכף חובה.

״ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה - אשר תשמעו את מצוות ה׳ אלוקיכם.... והקללה - אם לא תשמעו אל מצוות ה׳ אלוקיכם, וסרתם מן הדרך אשר אנוכי מצווה אתכם". משה מדבר לעמו כאב שמדריך את ילדיו באהבה כיצד לנהוג. יש כאן שתי דרכים, שכל אחת - מסלולה והמתווה שלה וסופה שונה מן השנייה.

המדרש בספרי על הפסוקים דלעיל, הפותחים את הפרשה, מסביר זאת באמצעות משל: אדם יושב על אם הדרך בפרשת דרכים, ומודיע לכל מי שבא לשם שעומדות לפניו שתי דרכים: אחת שתחילתה מישור ואח"כ מלאה מהמורות וקוצים, והשנייה שתחילתה מהמורות וקוצים והמשכה מישור. הוא מציע כמובן למתלבט לפנות אל הדרך השנייה שתחילתה קוצים והמשכה נוחה וסלולה. מה מועיל לנו משל זה ביחס לשאלתנו לגבי הבחירה - שמי שילך בדרך שה׳ מצווה יקבל ברכה ומי שלא יזכה לקללה?

משל זה מתאר מציאות ידועה; מי מאיתנו לא התנסה במציאות שבה הוא הלך או פעל בדרך שנראתה לו קצרה ומבטיחה, ולבסוף התברר, שכבר היה עדיף לו ללכת או לנהוג בדרך שנחשבת לארוכה יותר? במציאות הזו הידועה קשה לראות כיצד הדרך הארוכה שכרגע מלאה קוצים באמת תביא לברכה. העין המוגבלת שלנו כבני אדם רואה רק כיצד דרך רשעים צלחה, כי המציאות מראה כמה קשה לאדם ללכת בדרך ישרה, על כמה פיתויים הוא צריך להתגבר, כמה אתגרים מציבה לפניו הדרך הארוכה ולכן הוא אולי יתייאש וייפול. לכן, היושב על אם הדרך אומר לנו: לך בדרך הזו, יש בה ברכה, על אף שהיא ארוכה! אבל זה עוד יותר מסובך: גם לאחר שבחר האדם בדרך הברכה, שמע בקולו של האדם שיושב על אם הדרך, הוא ימצא שישנם לא מעט שבילים ופיצולים בתוך מרחב הברכה, ואז הוא מבקש למצוא לעצמו דרכי משנה- החל מדרך ״ברכה לייט״ וכלה מדרך קיצונית מדקדקת, שכמעט לא משאירה מרחב חיים נורמליים.

כך, ברור מדוע האדם לא יכול לחשב שכר מצווה ושכר עברה כי אנחנו ניחנים בראייה סובייקטיבית, תלוית זמן ומקום. רואים מכאן שהבחירה היא קשה כמו ילד שמתלבט ומתקשה לקבל החלטה ואז בא בורא עולם, היושב על אם הדרך, ונותן לנו עצת-אב: ובחרת בחיים! יש עוד פן: ראיית האדם לא צריכה להתחשב רק בראייה הבודדת, הסובייקטיבית, אלא להתמקד בראיה הקולקטיבית של כלל עם ישראל. כי בעם ישראל הפרט והכלל מזינים זה את זה וערבים זה לזה. לכן הפסוק מתחיל ב״ראה״ שזה לשון יחיד, פונה אל הפרט וממשיך ב״לפניכם״ - לשון רבים. וכך הגמרא במסכת קידושין אומרת: ״לעולם יראה אדם את עצמו כאילו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצווה אחת - הכריע את כל העולם לכף זכות. עשה עבירה אחת - הכריע כל העולם לכף חובה״. לכן: ״ראה״ - האדם הבודד, הפרט, היחיד שעל ידי מעשיך - להכריע את הכף לזכות (ברכה) או לחובה (קללה).

לסיכום, חשוב שנזכור שברכה וקללה - יש ששניהם צדדים שונים של אותו מטבע, כעין תמונת ראי- ״ראה אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה". יש ״היום״ של ברכה ו״היום״ של קללה. צדיק אומר: נעשה היום טוב ונעשה היום חסד כי מי יודע מה יוליד יום. רשע אומר: נאכל ונשתה היום כי מי יודע מה ילד יום ומחר נמות. כלומר הכל תלוי בשאלה כיצד אתה מנצל את ״היום״ בדילמה בין ״ברכה״ ו״קללה״, אבל גם בתוך מרחב נתיבי הברכה, וחלילה ההיפך, בתוך מרחב נתיבי הקללה.

פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו