לינוי אשרם
לינוי אשרםצילום: עמית שיסל, הוועד האולימפי בישראל

לינוי אשרם היא רק משל. תמימה הבחורה. היא הייתה בטוחה שמותר לה לנצח. שהתחרות פתוחה, ומי שמשתדל יותר, מפעיל את הכישורים ומשחק לפי הכללים המקובלים, יכול לנצח. כמו בבחירות.

לינוי חשבה שלכולם מותר לנצח, ושאף אחד לא יאשים אותה אם תשיג מדלית זהב. וודאי שלא חשבה שיטענו נגדה שהיא גנבה את הניצחון, שיקרה, או עבדה על כולם.

אבל הציבור ברוסיה לא אהב את הניצחון של לינוי אשרם. ההתעמלות האומנותית תמיד הייתה שייכת לו. מאז ומתמיד. עוד מימי בלפור. מה פתאום שמישהו יבוא וינצח אותם. זה הרי של אבא שלהם. תמיד היה. ואבא שלהם הרי גאון, קוסם, אז איך יכול להיות שמישהו ינצח אותו.

ובכלל, מה פתאום ישראל הקטנה מעזה לנצח. יש לה רק 6 אולי 7 מיליונים, ולרוסים יש 300. איפה הצדק. הרי רוב הציבור בחר ברוסיה.

אז מה עושים ברוסיה במקרה כזה? – מכחישים. מאשימים. היא שיקרה, גנבה, רימתה. "מדליית ההונאה". הרי לא יכול להיות שדווקא היא, עם 6-7 מנדטים, הצליחה במקום שהם נכשלו. אז מתבכיינים. מאשימים, יוצרים דה-לגיטימציה. רצח אופי.

תיכנסו לרשתות ותראו מה קורה למי שמנצח ולא יודע את מקומו. למי שמעז להוציא אותם מ"המקום שלהם". מסע שיימינג. מאז הניצחון של לינוי אשרם, הרוסים עוסקים רק בבכיינות. הכחשה. האשמות על תרמית. מסע דה לגיטימציה מאורגן היטב.

כמובן, מאות אלפי רוסים בטוחים שלינוי אשרם גנבה להם את המדליה, אבל הם לא חושבים לבד. הם רק חושבים שהם חושבים לבד. יש מי שחושב עבורם ומסית אותם. "שיימינג קלאסי, Public Shaming, שמובל על ידי כלי תקשורת, פוליטיקאים, ובעלי עניין", מסביר אסף שמואלי באתר "דה מרקר", את הדינמיקה של מסע הדה לגיטימציה (קישור בתגובות).

"אשרם שברה את ההגמוניה של הרוסיות ואת רצף הזכיות שלהן בזהב בענף ההתעמלות האומנותית", מסביר שמואלי. ".....תחושת הקיפוח ["גנבו לי, אכלו לי, שתו לי"]....יוצרת דבק שקשה להתחרות איתו וכך, אשרם.....מתויגת כמי שגנבה את המדליה בחוסר צדק וכמי שהייתה "צריכה לנהוג באבירות ולהחזיר את המדליה" אבל לא עשתה זאת."

כל כך מוכר. כל כך נפוץ. כל כך שקרי. לינוי אשרם כמשל.