הישג כפול: גם מדליית זהב וגם פוטין מחכה לנו בפינה עם נבוט. לינוי אשרם עם המדליה
הישג כפול: גם מדליית זהב וגם פוטין מחכה לנו בפינה עם נבוט. לינוי אשרם עם המדליה צילום: עמית שיסל, הוועד האולימפי בישראל

אז הנה הסתיימה לה בהצלחה האולימפיאדה שנדחתה בשנה (מצידי היה אפשר לדחות אותה בעוד עשר שנים, אבל מי שואל אותי), עם הרבה דרמות, בלי קהל שיפריע ועם המוני ספורטאים ועסקנים שחזרו לארצותיהם ומפיצים ממש עכשיו המוני זנים חדשים של קורונה בכל קצות תבל, בבחינת יפוצו וריאנטיךָ.

אז בתור אחד שמצד אחד לא ממש מבין מה ההיגיון באולימפיאדות ולמה כל הספורטאים האלה עושים את זה לעצמם, אבל מצד שני משתדל לא להפריע להם (לא נפלתי מהקורה אפילו פעם אחת במהלך התחרות!), הנה כמה מסקנות מאחת התחרויות הכי מפעימות, מדהימות, מסעירות, שלא לומר מיותרות, שידע העולם:

* אנחנו הישראלים אוהבים להגיד ש"אנחנו, הישראלים", אבל בעצם אנחנו נורא אינדיבידואליסטים. מגיעים להישגים בספורט אישי, הרבה פחות מצליחים כשצריך לשחק קבוצתי.

* כשמנגנים את התקווה בחו"ל כולם פה נורא מתרגשים (טוב, חוץ ממנסור עבאס ואיבתיסאם מראענה). רק כשהמשטרה עוצרת מישהו בגלל שהוא שר את ההמנון הלאומי על הר הבית זה לא מרגש אף אחד.

* יותר מדי אנשים פה חגגו על זה שאת כל המדליות השגנו מתחרויות שהתקיימו בשבת. חוץ מארטיום דולגופיאט שזכה במדליית זהב ביום ראשון, אבל זה בגלל שאמא שלו לא יהודייה.

* עם הנצח אולי לא מפחד מדרך ארוכה, אבל לא באמת מצליח בריצות למרחקים ארוכים. האמת שגם בריצות למרחקים קצרים אנחנו לא כאלה טובים. אנחנו בכלל פחות בקטע של ריצות, יותר בעניין של לרַצות. את כל העולם. בעיקר אם הוא נגדנו.

* במכות, לעומת זאת, אנחנו הרבה יותר טובים. די מעודד שסוף סוף הפסקנו לברוח מהקמים עלינו לכלותנו ולמדנו להחזיר להם. אפילו אם זה רק בטקוואנדו.

* בג'ודו, לעומת זאת, אנחנו כבר הרבה יותר מתקדמים. זה כמו עם חיזבאללה וחמאס – הם מכים בנו, דובר צה"ל מוציא הודעה שהאויב מורתע ושיש סיכוי טוב למדליה, ואז הם עושים לנו ווזארי וכל הישראלים עפים מהתחרות. אבל זה בגלל שהשופטים אנטישמים.

* אבל בהתעמלות אומנותית אנחנו ממש מצוינים. הנה, הניצחון של לינוי אשרם הביא הישג כפול: גם מדליית זהב וגם ולדימיר פוטין מחכה לנו בפינה עם נבוט.

* לפני האולימפיאדה טענתי שבייסבול הוא סתם משחק משעמם. עכשיו, אחרי שהנבחרת שלנו הגיעה לאולימפיאדה ונחשפתי למשחק המיוחד הזה, אני יודע שטעיתי. הוא הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי.

* האולימפיאדה לימדה אותנו שכדי להגיע להישגים צריך לעבוד קשה, אי אפשר להצליח בלי התמדה ומשמעת עצמית. לכן אנחנו מיישמים את זה גם בשמירה על החיים ומאוד מקפידים לא לעטות מסכות, לא להקפיד על ריחוק חברתי וכן להתקהל במקומות סגורים. לפחות אי אפשר לומר שאנחנו לא מתמידים.

* רק מה, כולם פה צבועים. כל העולם ואשתו התקשרו לברך כל ספורטאי ישראלי שאפילו קצת התקרב למדליה, ואף אחד לא טרח להרים טלפון לנפתלי בנט, אלוף העולם בסלטות לאחור וקפיצות אידיאולוגיות תוך כדי פליק־פלאק מרהיב לפנים שלנו.

* קצת מוזר שמתעמלת בלארוסית ערקה באמצע האולימפיאדה בנימוק שהשלטון בארצה רודף אותה, ויאיר לפיד עדיין לא אמר שזו אנטישמיות.

* אגב, באולימפיאדה נושא הלפיד הוא תפקיד נחשק ומכובד. אצלנו הגיע זמן לדבר על נושא הלפיד, בעיה כאובה בהתחשב בנזקים שהוא עושה בתור שר החוץ וראש הממשלה החלופי.

* בכל מקרה, ולמרות הכול, מגיעה הערכה רבה לספורטאים שעובדים קשה, מרוויחים מעט ונוסעים לאימונים באוטובוסים. חכו שהם יגלו שעם התקציב החדש של ליברמן זה גם יעלה להם הרבה יותר.

*** פורק כל גבעול ***

בן אדם קם בבוקר (טוב, לא ממש בן אדם, רק אני) ופתאום מגלה שכל החיים שלו היו טעות אחת גדולה. בעקבות מה שכתבתי פה בשבוע שעבר העירו לי כמה אנשים טובים שזה לא שאין השנה אבטיחים טובים, זה אני שלא יודע לבחור אותם. וכל כך למה? כי אני התלוננתי שכל האבטיחים יוצאים גרועים למרות שאני מקפיד על חמשת כללי הברזל לבחירת אבטיח, ובראשם הכלל שהגבעול של האבטיח צריך להיות טרי ולא יבש.

"פה הטעות שלך", אמרו לי האנשים, שחלקם בכלל היו נשים, ללמדך שגם נשים יודעות לבחור אבטיח ולהתנשא עליי, "אבטיח טוב מצטיין דווקא בגבעול יבש שמעיד שהאבטיח ינק מהאדמה את כל החיות והעסיסיות שבעולם ולא השאיר לגבעול דבר, לכן הוא כל כך יבש". זאת אומרת נדמה לי שככה בערך הם אמרו, אל תתפסו אותי על המילה, נו.

בקיצור שוב יצאתי דביל (לא משהו חדש), ותודה לכל מי שהעיר והאיר ונהנה מאבטיחים שמימיים בזמן שאני סחבתי כל אבטיח פעמיים, פעם אחת במעלה המדרגות הביתה ופעם שנייה במורד המדרגות לפח. וכל זה בגלל גבעול פורק עול ובגלל שלא לקחתי בחשבון שאבטיח זה כמו בחיים, הכול הפוך – טרי זה רע, יבש זה טוב, ומוסיף דעת יוסיף מכאוב.

חמוש בתובנה המעודכנת הלכתי לסופרמרקט, בחרתי בקפידה גבעול יבש במיוחד שהיה מחובר אליו אבטיח, שקלתי, שילמתי, סחבתי במעלה המדרגות, הנחתי אותו על השיש והנפתי את הסכין. העולם עצר את נשימתו. גם אני. אבל אצלי זה בגלל ההתנשפות מהסחיבה במדרגות.

אין מה לדבר, כשהם צודקים הם צודקים. האבטיח התבקע לשניים בפצפוץ בריא ונוטף עסיס, כולו בוהק זוהר קורן ושמחת חיים משובבת. בהתרגשות גדולה פרסתי, טעמתי, ומה אומר ומה אדבר – מבחוץ הוא אומנם היה מצולק ויבש מבחינה גבעולית, אבל מבפנים, הו, מבפנים הוא היה הרבה יותר גרוע. דלוח, מרוח, שחוח, תחוח, אפילו מלוח, אבל יכול להיות שזה היה בגלל הזיעה שלי. או מהדמעות, קשה לדעת. שממה של ריקבון קמחי מפואר שכזה לא ראיתי מימיי, אולי לפני שבוע, ושבועיים, ובכל פעם שאני מביא אבטיח הביתה.

אז מה המסקנה? יש שלוש אפשרויות: או שכל הסיפור עם הגבעול הוא קשקוש ובאמת אין השנה אבטיחים טובים אבל אף אחד לא מוכן להודות בזה (האמת, לא נראה לי); או שאני כל כך גרוע שאפילו גבעול אני לא מסוגל לבחור (יש מצב); או, וזו האפשרות הכי הגיונית, שהאבטיחים מצוינים אבל שונאים אותי באופן אישי, לכן בכל פעם שאני מתקרב אליהם הם מקמבנים לי את האבטיח הכי גרוע בערימה וביקום. זאת אומרת לא האבטיחים גרועים. זה אני הבעיה, ורק אני.

נו, לא משהו שלא ידענו קודם.

dvirbe7@gmail.com