השבוע גייסנו ילד. הבן שלנו נכנס בשערי בסיס צבא ההגנה לישראל, עמס את התיק על הכתף, עלה על האוטובוס והופ, הפך לרכוש צה"ל.
עד היום ליווינו אותו להרבה אוטובוסים. ליווינו אותו בדרכו לטיולים הרפתקניים, למכינה קדם־צבאית, לשדה התעופה עם משלחת שטסה לחו"ל.
אבל שום דבר לא דמה לעלייה על האוטובוס התמים למראה הזה. השבוע הוא חצה קו סמוי, בלתי נראה, ועבר מהרשות של הבית ושלו עצמו לרשותו של גוף גדול מאוד, שאין בו בחירה ואין עליו שליטה והוא דורש מאמצי נפש וגוף רבים. הילד הפך לחייל ואני לאמא של חייל, סטטוס חדש ולא מוכר שהולך איתי בראש ובלב ועד קצות האצבעות.
זה כמובן לא קרה ברגע אחד. היו מיונים ובדיקות, זימונים וראיונות, תקלות במחשבים של צה"ל, צווים ודחיות והחלטות. והיו גם קניות ורשימות והתייעצות עם הרב הצבאי הראשי, כלומר החבר של הבן שהפכנו לפוסק בענייני מה צריך להביא ליום הראשון ומה סתם ינפח את התיק.
קפיצה של 19 שנה לאחור
האמת היא שליום המרגש הזה קדם גם בדיקת אולטרסאונד אחת, לפני קצת יותר מ־19 שנים, שבה הכריז הרופא שברחם שלי צומח בן. המחשבה הראשונה שקפצה לקדמת הראש הייתה "יום אחד הוא יהיה חייל", מחשבה שחולפת בראשן של הרבה אימהות בארץ הזאת. אבל המחשבה הזאת ברחה במהירות שבה הגיעה, כי היו הנקה וחיתולים וזחילה במהירות האור, והיה גן ילדים וימי הולדת וטקס סיום של היסודי וחוג נגינה וסיומי מסכתות והדרכה ועולמות שלמים שהרחיקו והדחיקו. ורק ברגעים של הפוגה הופיעה ברקע התפילה הלא כל כך ריאלית "הלוואי שעד שתגדל, ילד, לא נצטרך צבא".
מוזר, אבל הגיוס הזה, של בחור שגבוה ממני בראש, מוריד לי את הצלחות מהמדף העליון, מעמיס את המזוודות לפני הטיולים המשפחתיים כדי שלא יהיה לי כבד ומתקן חפצים שאני לא מצליחה להבין איך הם בנויים מחזיר אותי לחוויות של ההיריון והלידה.
החייל הטרי (חפ"ש? גפרור? איך בדיוק קוראים לו עכשיו?) הוא דווקא לא הבן הבכור שלנו, אבל אני זוכרת איך מיד אחרי הלידה הראשונה הסתכלתי על העולם אחרת. כשקיבלתי את התינוק הקטן לחיקי הסתכלתי סביב וכאילו נפקחו בי עיניים חדשות. המיילדת, פתאום הבנתי, היא אמא, וגם הסניטרית, אמא שלי וחמותי שהגיעו לבקר הן אימהות. העולם מלא באימהות, כלומר נשים שעברו את החוויה הנפלאה והמתישה, הניסית והקשה של היריון ולידה. בדיוק כמו שאני עברתי עכשיו. הנשימה שלי נעתקה בכל פעם שחשבתי על זה. הנה נכנסתי למועדון סודי כל כך ומפורסם כל כך, אקסקלוסיבי אבל גם כמעט נדוש של אימהות. כולן זכו, כולן עמדו במבחן הפיזי הלא ייאמן הזה, כולן יצאו מכאן למסע חיים שלא נגמר, כל עוד נשמה באפנו.
אנחנו העצמות היבשות
קצת מזה טעמתי השבוע. בלשכת הגיוס היו מאות מתגייסים ומתגייסות, וים של אימהות ואבות שהילדים שלהם הופכים לחיילים, ונזכרתי בהורים שלי ובקרובי המשפחה, בחברות ובכאלה שכבר חיילו ושחררו ילדים, ופתאום הרגשתי מוקפת בים של אחים לגורל, אחים לייעוד, אחים לאתגר שנקרא הורות לחייל. וקצת החוורתי כי הבנתי עד כמה לא הבנתי אותם כל השנים האלה. נזכרתי בנדודי השינה של ההורים כשאחי שכב במארבים ובתפילה שנשאו מדי שבת לשלומו וידעתי שהנה נכנסתי למועדון יוקרתי ועממי. מועדון שחברים בו אנשים מקיבוץ נמרוד ומהיישוב נווה, חברים בו תל אביבים, תושבי נווה צוף וקריית גת, אנשים שיש להם יאכטה וכאלה שגרים בדירת עמידר קטנטנה. כולם מתקבלים, בלי סינון על בסיס רמה סוציואקונומית, מקום מגורים או השקפה. וכשהילד של כל אחד ואחד מהם קיבל את הדיסקית זכו הם בקמט קל, חדש, בין הגבות, אחד כזה שילווה אותם בשנים הבאות.
זה מועדון של נושאים בעול, אבל גם של בעלי זכויות יתר. כי לצד הדאגה יש כאן זכות שאין כמוה. אני קופצת לאחור 180 שנה, מבט חטוף במונחים היסטוריים, מתפרצת לחבורת נשים יהודיות מדמשק שמתלחששות על עלילת הדם האחרונה. אני מספרת להן בהתרגשות שהבן שלי התגייס לצבא ההגנה לישראל במדינת היהודים, והן מביטות בי בעיניים לא מבינות ופוסקות מיד שאני הוזה, כי כבר כמעט אלפיים שנה אין לנו מדינה ואף אחד לא רואה דגל או ממשלה באופק הרחוק. אני מדלגת 70 שנה משם, ונוחתת באירופה של שנת תש"א, צופה בבני עמנו נטבחים ונרצחים, זועקים לעזרה בקול אילם ואין מציל.
החיילים שמתחילים עכשיו את הטירונות ועומדים לתת שנים טובות ויקרות למדינה, וכולנו, בני משפחתם, זוכים לעמוד על פסגה גבוהה בדרך לגאולה. לחיות את הקימה מעפר, להיות העצמות היבשות שנוקשות זו לזו ומופחת בהן רוח והן הופכות למשפחות ולילדים ולבני נוער, שזוכים לגדול ולהיות חיילים שמגינים על המדינה הזאת.
כן, אני יודעת שאני אמא חפ"שית, שהפז"מ בכלל לא התחיל לדפוק בעודי מתפייטת, ואני יודעת גם שיבואו ימים קשים יותר. אבל אני מתפללת שתודעת הזכות תמשיך ללוות את החייל שלנו ואותנו בימים המאתגרים יותר, ושהוא וכל החיילים ייצאו בשלום וישובו לשלום, ובדרך יעשו את מלאכתם נאמנה.
צו הגיוס של הבן הורה לו להתייצב בדיוק בראש חודש אלול. וכך יצא שבבוקר ליווינו את ילד הסייפא שלנו, ובערב נסענו עם הבן שמתחיל עוד שנה בישיבה הגבוהה ומתמיד לאחוז בספרא באהבה ובהתמדה. וכשחזרנו הביתה מותשים מיום גדוש רגשות, רק נשאר לנו להודות להשם על ילד שאוחז בזה וילד שאוחז בזה ושניהם שותפים בבניין חוסנה של המדינה.
לתגובות: ofralax@gmail.com