יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

אין ואקום בעולם, כמבואר ליודעי ח"ן, וכשמתפנים מחלל מסוים חייבים להיכנס לאחר וזו, אם יורשה לי, הדרך המסורבלת ביותר להגיד שנכנסנו לבית החדש. מברוכ לנו.

בין שאר היתרונות של המעבר המבורך ניצבת בגאון העובדה שיותר אין אנו צריכים לשלם שכירות לגורם חיצוני. ממש כמו סי היימן בשעתה, גם אנחנו לא עובדים בשביל אף אחד, לא לא. חוץ מאבינו שבשמיים כמובן, בכל זאת אלול.

אבל מהר מאוד גילינו שההתמודדות עם בעל הבית החדש לא פשוטה יותר מההתמודדות עם הקודם, ולמעשה קשה הימנה.

הכול התחיל כשאשתי רצתה להחליף את המנורות הפשוטות בסלון לגופי תאורה קצת יותר מנקרי עיניים ומשמחי לבב. באופן טבעי היא פנתה לבעל הבית. הוא במקרה היה בבית באמצע כתיבת טור. והוא לא זרם בכלל.

"אור זה הבעיה? תפתחו חלון, אהובי ליבי", הוא ענה לה עם השיבוצים המרגיזים שלו, "אין כמו תאורה טבעית, גם זולה וגם בריאה.

אשתי לא ויתרה.

"אבל מה בלילות?"

"בלילות עולות בי מנגינות, נשמה", הוא המשיך לערבב את אשתי, "תירגעו עם הדרישות שלכם, נורה רגילה עושה את העבודה יפה מאוד, אין לי כסף לכל השדרוגים האלה, תגידו תודה על מה שיש".

אשתי חזרה אליי מבואסת.

"אין עם מי לדבר, האיש אטום", היא אמרה. אבל אני לא אמרתי נואש.

"אני אדבר עם אשתו, אולי היא תבין אותנו. אני אפעיל את הקסם שלי", קרצתי לאשתי ואז פניתי אליה שוב.

"שומעת בעלת הבית, את יודעת כמה חשוב אור בבית, נכון?" התחנחנתי.

"ברור!" היא ענתה, "אור בבית - שמחה בבית!"

ידעתי שעם האישה יהיה יותר קל.

"מצוין, אז תשמעי, אני ואשתי מאוד רוצים לשדרג את התאורה אבל בעלך לא זרם, אמר שאתם קצרים במזומנים".

"ככה הוא אמר?" היא התפלאה, "כי לי הוא מספר שהוא עושה חיל בהופעות".

הבנתי שעשיתי בלגן.

"תשמעי, אני לא רוצה להתערב לכם חלילה בזוגיות, אני רק אומר לך מה שהוא אמר לאשתי", ניסיתי לרכך.

"טוב, הוא יקבל ממני איזו מנה, את זה אני יכולה להבטיח לך", היא התעצבנה, "אבל לגופה של תאורה אני לא יכולה ככה ללכת מאחורי הגב של בעלי, תצטרך לדבר איתו".

חזרתי לאשתי עם הזנב בין הרגליים.

"היא באמת מאוד נחמדה, אבל לא ממנה תבוא לנו הישועה", הסברתי.

"חבל", היא ענתה, "אגב, איך הולך בהופעות?"

"נותנים בראש", עניתי הכי מהר שיכולתי.

"אוקיי, אני סומכת עליך", היא אמרה בהדגשה יתרה והלכנו לישון מבולבלים.

למחרת דיברנו והחלטנו שהכי חכם לתת קצת ספייס לבעלי הבית שכנראה לחוצים כלכלית ולדבר איתם לכשירחיב. אבל יומיים אחר כך המקרר התחיל לזייף.

"אני חושבת שזה הכי לגיטימי בעולם לרצות מקרר חדש לבית חדש", אמרה אשתי ואני הסכמתי מיד. מאז ומתמיד היו לנו מקררים משומשים ובאמת הגיע הזמן לקנות אחד כמו שצריך. אבל בעל הבית שוב שם לנו ברקס.

"שום סיכוי", הוא ענה עוד לפני שאשתי הספיקה להגיד מה היא רוצה. כאילו יש לו חוש שישי לדברים שעתידים לקרות.

"לא רק שאני לא מוכן לממן לכם מקרר, אפילו על התאורה שבתוך המקרר אני לא מוכן לשלם. למה צריך תאורה במקרר? תפתחו חלון".

הוא היה מאוד נאמן לקו שלו בנוגע למנורות.

"אבל תשמע, בעל הבית", ניסתה אשתי לשכנע, "זה מוצר בסיסי. אפילו בעלי מסכים".

"לא מאמין שהוא מסכים, לדעתי הוא סתם אומר לך את זה כדי לגלגל את האשמה עליי", הפתיע בעל הבית, "אגב, בשבוע שעבר הוא אמר לי שהוא מופיע בחוגלות נפתלי ובדקתי ומתברר שאין מקום כזה".

אשתי נתפסה לא מוכנה.

"לדעתי הוא פשוט נוסע לאבו, יושב אצלו במרפסת שעה וחוזר", המשיך בעל הבית לחמם.

המצב הלך והחמיר. אשתי חזרה אליי מתוסכלת וחשדנית מאי פעם.

"איפה זה חוגלות נפתלי?" היא ירתה מיד.

"ליד כרם רעואל", יריתי לא פחות מהר.

"טוב, בסדר", היא התרצתה, "אבל אני חושבת שאתה חייב לדבר ישירות עם בעל הבית, אחרת זה לא ילך".

אשר יגורתי בא לי. הדבר האחרון שרציתי הוא להתעמת ישירות עם היקה הזה, אבל מה לא עושים כדי לשמח את האישה.

התכנסתי עם בעל הבית באחד החדרים, סגרתי את הדלת והתחלנו שיחה שמהר מאוד עלתה בטונים. לא פלא, הרי בכל פעם שאחד מאיתנו התחיל לדבר, השני דיבר גם כן, כך שאף אחד לא באמת הקשיב לשני. לא בדיוק מתכון לשיח פורה.

מעבר לדלת יכלה אשתי לשמוע את העימות הולך ומתעצם. לבסוף יצאתי ממנו מובס אבל מנצח.

"החדשות הטובות הן שבעל הבית אמר שאפשר לקנות גופי תאורה ומקרר", אמרתי בשמחה.

"ומה החדשות הרעות?"

"כדי לממן את זה הוא יצטרך ללכת לכמה הופעות בשבוע הבא".

"איפה בדיוק?" שאלה אשתי.

"הוא כבר יחשוב על משהו".

jacobi.y@gmail.com