נתברך עם ישראל, גם בדורותינו, בדמויות רבות הוד. דמויות אלו מטביעות בחותם עמוק את רישומן על הדור. מאורי הדור ומחנכיו, גדולי האומה, גדולים בתורה, גדולים ביראה, גדולים ברוחב מבטם והשקפתם, גדולים בעומק ראייתם, גדולים בתבונתם, בעצתם, בפקחותם, בניתוח עניינים במבט של תורה - מבט אלוקי.
מקום מיוחד בהשפעה הכלל־ישראלית בדורנו היה למו"ר הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל. השפעה של גדלות יוצאת דופן, השפעה של ענקיות. ענקיות בלימוד תורה, ענקיות בעמל התורה, ענקיות בהרבצת תורה, ענקיות במידות.
תמצית הווייתו הייתה התבטלות מוחלטת לרצון הקב"ה. לית ליה מגרמיה כלום, אין לו בעולמו אלא הקב"ה ותורתו.
יושב בישיבה היה, אך גם עובר משער לשער. מלמד אברכים מצוינים ומכשירם לדיינות, ובד בבד מלמד צעירים שבקושי מבינים את תלמודו. כותב מאמרים הלכתיים רבים בנושאים מגוונים מאוד - כולל בנושאים מחודשים, עם ההתפתחות הרפואית והטכנולוגית. משיב תשובות הלכתיות בעל פה ובכתב. כותב חידושים על הש"ס, עורך מערכות שלמות ומקיפות, וכן כותב על סדר השולחן ערוך כאחד מנושאי הכלים הקדמונים.
מהיר תפיסה ומחשבה, זריז מאוד בהליכותיו, אך שיעוריו נמסרים במתינות ובהסברה נעימה. ראש כולל, ראש בית מדרש, ועם זאת נוסע לאין ספור ישיבות להשקות את הצאן. היה מפורסם מאוד, ובד בבד גדלותו מוצנעת בהסתר גדול. כתיבתו ודיבורו מבטאים עמלה של תורה, דיונים לאורך ולרוחב בהבנת דברים, בשיטות שונות. וכשצריך, מורה הוראות ברורות הלכה למעשה. מאיר פנים לכל אחד, יש לו זמן לכל מבקש ה', אף שכל כולו שקוע בעמלה של תורה. נושא ונותן בתורה כדרך כל רבותינו שבכל הדורות, ועם זה לעיתים חדשן בפסיקותיו, וסולל דרך שרק בעל כתפיים רחבות כשלו יכול לחדשם.
ונרחיב מעט.
כישרונותיו המיוחדים
"שלחו להתם - סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם?" (ברכות סד ע"א). מו"ר היה בעל היקף עצום וגם עמקן יוצא דופן. אך דומני שאחד הדברים שהתייחד בהם היה יכולתו לשלב את השניים. יכולת להתבונן פנימה, להגיע אל שורשי הדברים עמוק פנימה, לנתח אותם בבהירות. זאת תוך שילוב של כללים ופרטים מסוגיות שונות, עד לסגירת מעגלים ביצירה הרמונית מופתית. דברים מוקשים, מורכבים ומסובכים מתחוורים ונעשים בהירים ומאירים.
ראייה פנימה זאת הייתה לו גם בעסקי החיים ולא רק בלימוד. אישה טלפנה אליו ואמרה לו, כאילו בתמימות, שהיא מבינה עניין כלשהו באופן מסוים. אך הרב קלט מיידית שהיא מסוכסכת עם מאן דהוא, ומעוניינת לומר אחר כך לכל העולם שהרב מצדיק אותה. אפשר היה לקבל ממנו עצות מחכימות בעניינים רגישים מאוד. לדוגמה, כאשר צריך או ראוי לומר דברים כלשהם בענייני שידוכים - איך לאומרם ומתי לאומרם באופן שהמסר יעבור אך יקבל את המידה המדויקת. מצד אחד לומר, ומאידך שלא יתפרש על ידי השומע באופן חסר פרופורציה.
בגיל 17 למד היטב בשנה אחת את כל הש"ס. ואת סדר זרעים, שאין עליו ש"ס בבלי, למד עם הירושלמי.
לכאורה הכישרונות הללו הם ברכת שמיים. הדבר נכון, אך באופן חלקי בלבד. הוא אמר פעם שבמשך הזמן רוב העילויים מאבדים את כישרונותיהם, את יכולותיהם, שכן הם הולכים עם השנים לאיבוד, הולכים עם הזרם, ונעשים רגילים. הגרז"ן זצ"ל לא רק ששימר את ברכת שמיים זו מתוך יגיעה גדולה, אלא שמתוך עמלו והשקעתו אף העצים אותה.
עוד היה לו זיכרון מדהים. היכולת להתייחס לכל נושא מיד כשמתחילים לדבר איתו עליו, להביא מיד מקורות לכאן ולכאן, קושיא מפה וסתירה משם. הכול בשטף מדהים. ועל כולנה – העברת שיעור. הרב מגיע לישיבה, שואל במה עוסקים, ומיד פותח בשיעור על הנושא המדובר, שיעור ערוך למופת, כאילו מסרו לו את נושא השיעור שבוע קודם לכן, וכל השבוע לא עסק אלא בזה. כאילו זה עתה עסק לאורך ולרוחב בסוגיא זו. כך בכל מסכת, כך בכל סימן בשו"ע.
תפיסתו הייתה מדהימה לא רק בעומקה וברוחבה אלא גם במהירותה. מיד קולט את הנלמד, מיד מבין את בסיס הדברים. וגם זה היה לא רק בתורה אלא גם בעסקי החיים. אפילו מהירות קריאתו הייתה מדהימה. ואנוכי עד היאך בתוך שניות היה עובר על עמוד שלם, ואחר כך דן בנושא המדובר.
עמלו המופלא בתורה
כאמור לעיל, תמיד עמל להבנה יסודית של כל סוגיא שעסק בה. צלל עמוק פנימה לשורשי הדברים. מתוך כך היה מאיר את הנושא, הן במבט שמקיף את כללותו, והן את ענפי הנושא ופרטיו. הייתה נוצרת מערכה שלמה, סגירת מעגלי הבנה של הנידון, ולאור הבהירות וההבנה של שורשי הנידון הייתה הסוגיא מתחוורת. ערפל שנובע מאי בהירות היה מואר. הסוגיא בכללותה ופרטיה השונים נעשו בהירים ומאירים.
עמל בהבנה, עמל בהתמדה, עמל בחזרות. לא היו קיצורי דרך – כאשר עלה נידון כלשהו, חתר להבנתו עד תום, לרדת לשורשיו, לשקול היטב את כל צדדיו, להביא ראיות לכאן ולכאן מהו גדרו של הדבר, מהם גבולותיו, והכול תוך ישרות של סברה ושל ראיות מתוך נאמנות מוחלטת לאמת.
עמל של היקף. היקף זה הגיע למימדים מדהימים של שליטה בש"ס, בראשונים, באחרונים ובפוסקים. היקף שהוא הכיל אותו באופן חי ממש, כך שתלמודו ניצב לפניו בעת שיזדקק לו.
נמחיש את עוצמת דבקותו והתמדתו בתורה על ידי דוגמאות אחדות. לעיתים אשתו הרבנית עליה השלום הייתה מבקשת מבניה שיסבירו לה מושגים לימודיים מסוימים. תמהו הבנים מה לאמא ולמושגים אלו. ענתה הרבנית ששמעה את הרב דן בהם בתוך השינה... ועוד מעשה: סמוך לפטירתו קם בוקר אחד וסיפר לבניו שבמהלך הלילה הוא דן ארוכות עם הרב פרנק זצ"ל אודות כשרות גט מסוים.
היו ימים שבהם היה נוסע שעות ארוכות כדי להעביר שיעורים בכמה ישיבות. שעת החזרה לביתו הייתה בסביבות תשע וחצי בערב. לאחר כל הטרחה הזאת, צריך היה כמובן לסעוד מעט את ליבו, לנפוש קמעא. כל זה נכון לאדם מן השורה, אך הרב זצ"ל קבע מראש חברותא לשעה רבע לעשר. די היה לו ברבע שעה לאכול ארוחת ערב, לנפוש מעט, ומן הסתם עוד דבר או שניים שצריך היה לעשות. וזה גם כשהרב היה בן שמונים וחמש שנים ומעלה!
פן נוסף בעוצם שקידתו – הריכוז המפעים. לא חש ולא שמע את הנעשה סביבו. כולו בתוך הלימוד. בשבת השבעה על פטירת אביה של הרבנית, מרן ר' שלמה זלמן אויערבך, שבתו הרב והרבנית בבית אמי, שמגוריה היו סמוכים מאוד לבית ר' שלמה זלמן. הרב ישב ללמוד, ואילו אמי והרבנית שוחחו ביניהן. חששה אמי שהן עלולות להפריע לרב בתלמודו, והציעה שהן תעבורנה לחדר אחר. ביטלה הרבנית את החשש ואמרה שכאשר הרב לומד שום דבר לא מפריע לו, הוא פשוט אינו שומע מאומה בשעה זו.
היבט נוסף בעמלו – עמל המלמדות. הרב לימד במקומות רבים, בביתו ומחוץ לביתו, מקומות קרובים ומקומות רחוקים. מקומות עם שומעים רבים, ומקומות שחבר המקשיבים היו מתי מעט. בכל מקום שרוצים לשמוע וללמוד – הוא נכון לכך! הלוא לכך נועדנו, ללמוד וללמד! ואם כן, האם שייך לומר קשה לי, המקום רחוק, אני עמוס, אני עייף? לא בכדי הגדירה אמי עליה השלום שהרב היה שמואל הנביא של דורנו, שהיה נודד ממקום למקום.
ועוד זווית של עמל - תמידים כסדרם בכל מצב. גם בזה אציין מאורע שממחיש זאת. בוקר אחד הרב זצ"ל קם, והנה הוא מרגיש לא טוב. לא סתם לא טוב, אלא חולה ממש. נו, מה עושים במצב זה? קודם כול לא אומרים לאף אחד, שמא יעכבו אותו מלקיים את שגרת תלמודו. לקח הרב בסתר מדחום בכיסו, והלך כבכל יום ויום לעבודתו באנציקלופדיה התלמודית. החום עלה, והרב ממשיך כרגיל. אך חומרת מצבו התבררה לאחר מכן, כאשר בדרך חזרה לביתו התמוטט ברחוב, ולבסוף אושפז.
עמלו - בכל ענייני תורה. הרב זצ"ל עסק בשאלות מורכבות, גם כאלו שהתחדשו לאור המדע המתקדם ולאור גילויים שונים. הטכנולוגיות המתחדשות הציבו אתגרים הלכתיים בפני פוסקי הדור. הרב לא נרתע, למד כל נושא שהובא בפניו והורה הלכה למעשה, החל מסוגיות של פריון, טכנולוגיה ועוד.
תורת אמת
עמלו העצום, ויראתו שקודמת לחוכמתו, הביאוהו לידי שעבוד מוחלט לדבר ה', לתורתו ולרצונו. דבק היה באמת. כל דבר שבירר, ומצא שכך הוא רצון הקב"ה, היה כולו עם ההבנה הזאת, בליבו ובעשייתו.
ובלימוד עצמו – סברות ישרות, בהירות. לומד את דבר ה', מה הסוגיא אומרת לי, מה עולה ממנה. כל כולו קשוב לסוגיא, מה היא אומרת לנו, מהו דבר ה' המתגלה דרכה. כל סברותיו, כל פסיקותיו, כל הליכותיו – הכול נובע מפתיחת ליבו לשמוע ולהבין, ביגיעה ובחתירה מתמדת לדבר ה' הניצב לפניו.
"תורה ללמדה - זו היא תורה של חסד". דבקותו בחסד זה הייתה ללא גבולות. אך גם בעניין זה ניכר היה בתורת האמת שלו – כל החפץ ללמוד, מוזמן. המגזר שאליו שייך הלומד, או אופי הישיבה, כל זה אינו מעלה ואינו מוריד. לא קיים בתודעתו "מה יאמרו" וכדומה. רוצים ללמוד – שם הוא. חושקים בתורה – הוא איתם. תורת אמת הייתה בפיהו!
פסיקותיו גם הן מודרכות על פי התורה בישרות מוחלטת, בלי כחל ושרק, בלי להסתכל ימינה ושמאלה, בלי "מה יאמרו". אין לו אלא התורה בטהרתה.
יש להעיר: פעמים רבות הוא נשאל שאלה הלכתית, ולא ענה תשובה חותכת וסגורה. והשואל מאוכזב ולעיתים מבולבל. במקום לשמוע תשובה חדה, כן או לא, הוא שומע שיעור מקוצר – מהסוגיא כאן עולה כך, ומהסוגיא השנייה אחרת. לדברי התוספות כך, אבל מהרשב"א ההפך, וכך הוא ממשיך וחורז ודן, ומסיים בזה. אבל היכן היא התשובה המעשית? הלוא השואל לא בא כדי לשמוע שיעור!
אם יורשה לי להסביר את הנראה לעניות דעתי, נראה שנהג כן משילוב של סיבות אחדות: ראשית, כך הוא אכן חי - רואה צדדים שונים ומורכבים, חי את כל הצדדים. חי את עמל התורה. ואת אישיותו זו הוא מביא אל כל המדבר איתו (אגב, פשוט שכאשר היה צורך, בוודאי שהיה חותך את הדברים באופן חד וברור). שנית, מסיבה חינוכית – אין קיצורי דרך, התורה נקנית בעמל. התורה איננה כן ולא. כדי להגיע להכרעה למעשה צריך הבנה, דרוש לימוד. ושלישית, צניעותו ופשטותו – תפסוק אתה לעצמך! אני אינני אלא עוזר לראות את הסוגיא על צדדיה השונים, ואינך צריך אותי יותר.
עוד מרכיב בתורת האמת – תמים תהיה. הרבה פעמים אפשר היה לראותו נוהג כך או אחרת, בלא לייחס לזה שום משמעות. נראה היה משהו סתמי. אך פעמים שכעבור זמן אפשר היה לעמוד על הדבר, ולגלות שההנהגה הייתה מדודה ומחושבת. כך היא דרכם של גדולי ישראל – כל מעשיהם מונחים על פי הדרכתה של תורה, מעשה קטן כגדול.
סיפר בנו, הרב אליהו שליט"א, שכאשר ישבו לסעודה בשבת, ומאכל כלשהו היה רחוק מהרב – תמיד היה הרב קם בעצמו לקחתו, מעולם לא ביקש מילדיו שיגישו לו. לתמיהת הבן הסכים פעם הרב לגלות לו את הסיבה: אני חושש שמא פעם אחת אבקש משהו והילד לא יקיים את הבקשה, ונמצאתי מכשיל את הילד במצוות כיבוד אב, ואני אעבור על "לפני עיוור"!
ללמוד, ללמד ולחנך
הזכרנו כבר לעיל את עמלו ואת מידת האמת שלו באופנים שבהם לימד תורה. קרוב או רחוק, רבים או מעטים, גדולי תורה או צעירים, מגזר זה או אחר – אין שום נפקא מינה בכל הנ"ל. יש ללמד!
לכאורה למד ולימד ותו לא, הרבצת תורה נטו. זה עניינו – להיות מהר"מים הגדולים של דורנו. אומנם השפעתו הייתה הרבה מעבר לעצם לימוד התורה. מחנך גדול היה. החינוך היה חלק מעצם הווייתו. כגדלותו בתורה ובהרבצתה כך השפעתו החינוכית הענקית. חינוך למידות אציליות לאין שיעור, חינוך לאהבת תורה, לעמל תורה, לאופן קניין תורה. התייחס בהרחבה לנושאי חינוך, בעיקר בעל פה, אך נראה שהדבר העיקרי שהפך אותו להיות גם מחנך גדול הוא ההקרנה הטבעית ששפעה ממנו, הקרנה של אצילות וענווה שאינן מצויות.
היבט נוסף בעניין זה – היה מוקיר, מכבד ומעודד לימוד תורה בדרכים שונות. בין השאר בלט מאד אופן פנייתו לצעירים ממנו בעשרות שנים. פנייה כגון "ידידי", "כבוד תורתו" וכדומה הייתה שכיחה ושגורה על לשונו.
רבים מאוד היו באים להיבחן אצלו, יחידים וקבוצות שונות. הוא סיפר שהוא מאוד אוהב בחינות אלו, והסביר שבזכותן הנבחנים חייבים לחזור הרבה על תלמודם, וחזרה זו היא פרי הלימוד. כמו כן, מטעם זה גם הרבה לתת הסכמות לספרים. גם בזה ראה כלי לעודד תלמידי חכמים לקנות תורה בגדלות, על ידי עמל על סוגיות או סיכום של נושאים. אגב, בהסכמות אלו כמעט תמיד כתב ניסוח קבוע: "הנני לדבר בשבחו של תלמיד חכם". הניסוח מעיד על מטרת ההסכמה - ניסוח שעוסק יותר בלומד התורה ובשבח תלמודו, ופחות בספר עצמו.
נקי הדעת שבירושלים
אולי העולה על כולנה – מידותיו.
הגאון ר' אשר וייס שליט"א אמר עליו שתי הגדרות שמבטאות באופן נפלא ותמציתי את שיעור קומתו. הראשונה - "גאון אדיר". השנייה - "נקי הדעת שבירושלים". לא "מנקיי הדעת" אלא "נקי הדעת", בה"א הידיעה.
כמה קולעת הגדרה זו – ענק בתלמודו, וענק במידותיו, ביראתו, בזהירותו, בזריזותו, בנקיותו, בחסידותו, בענוותנותו. ומתוך שהיה מלא וגדוש כל כך, הלכו ושפעו תורתו ומידותיו ועלו על גדותיהן לאין שיעור, והקרינו והשפיעו על תלמידיו, על תלמידי תלמידיו ועל כל שומעי לקחו.
איזו צניעות, איזו אי החשבה עצמית, איזו ענווה, איזו פשטות. ואולי לא נזקק כלל למידת הענווה, כי נראה שכלל לא ראה את עצמו. ראה את הקב"ה, את התורה ואת העומד מולו. והוא פשוט לא היה קיים כלל.
איזו התבטלות כלפי קטן כגדול, איזה כבוד לזולת. איזו הארת פנים לכל אחד ואחד, איזו חביבות. איזה דיבור רך ונעים. לצעירי הצאן קרא "ידידי". לצורב מתחיל לא היה פונה בגוף שני, כי אם בתואר "כבוד תורתו".
יש להדגיש, הביטול היה כלפי האדם שמולו, אך לא ביטל את תורתו כלפי זולתו. ויחד עם זאת, מעולם לא כפה את דעתו, דעת תורה, על רעהו. רחוק היה מאוד מלומר קבלו דעתי. את דעתו היה משמיע, מסביר, מבהיר, ובזה תם העניין. ונעשה כאומר, מה שיש לי להציע הצעתי, והרי הדברים לפניך, נראה לך – קבל, לא נראה – אל תקבל. זה כבר בינך לבין עצמך, ועשה בו כטוב בעיניך.
סירב באופן עקבי שיסיעו אותו בתוך העיר במונית. הרי יש אוטובוס, ומדוע אני שונה מכל אדם? נו, הרי הוא באמת חשב שהוא כמו כולם...
אולי יש לזה ערך?
לפני כעשרים שנה שאלתיו במה אוכל לעסוק לתועלת התורה ולומדיה. הציע מה שהציע. החלה העבודה, אך התברר שזו נעשתה כבר על ידי אחרים. צפה השאלה פעם נוספת. רק אז "נזכר" בחיבור ענק, רב כמות ורב איכות שהוא חיבר. ובביטול גמור אמר שיש לו כתבי יד במגירות, מי יודע אולי יש להם ערך, אולי כדאי להסתכל בזה. אולי כדאי לערוך אותם. אך כאמור, אמר זאת באופן שניתן לחשוב שזה מאמר כלשהו ברמה של בחור משיעור א'. אולי יש לזה ערך, מי יודע... סוף דבר – מכתבי יד אלו יצא 'משפט ערוך'!
נשאל פעם בעניין תולעים בדגים. תוך כדי הדברים סיפר כמשיח לפי תומו, שבצעירותו שכניו היו באים אליו, דגיהם בידם, על מנת שהוא יבדוק אותם מתולעים. עד כאן הוא סיפר. אך שני דברים הוא פשוט "שכח" לציין: א. מהסיפור אפשר היה להבין שהוא היה אז אברך צעיר. ולא היא, הוא היה אז ילד בן אחת עשרה שנים! ב. השכנים לא פנו אליו על דעת עצמם, אלא פוסק חשוב שבמשך עשרים שנה ענה לציבור בשאלות אלו התעייף מלעסוק בזה, והוא זה שהפנה את הציבור אל הילד הקטן שיפסוק להם!
עוד מידה מובהקת – זריזות. היה רץ לדבר מצווה כפשוטו ממש. כשהלך לתפילה, והוא כבן שמונים שנה, הלך בזריזות כבן עשרים.
יחד עם זאת, כשהיה נעמד להעביר שיעור נראה היה הפוך לגמרי: כולו מתון מתון, מסביר בנחת ובבהירות. שילוב מדהים של שני הפכים, לכאורה. זריזות מרשימה ומתינות מדהימה. איזו שליטה עצמית במידות, איזה שיעור עוצמתי של הליכה בדרכי ה'!
הרגשת ליבי מחייבת אותי לציין במסגרת זו את הדמיון של הרב לחותנו, פוסק הדור – ר' שלמה זלמן אויערבך. אותה פשטות, אותה ענווה מדהימה. אותו זיו פנים – "חוכמת אדם תאיר פניו". אותו רוחב דעת, אותה התמודדות עם החיים המודרניים מבחינה הלכתית, אותה הבנת דברים בשורשם. אותה הארת פנים, אותה התמדה עצומה. כל אחד על פי תכונותיו ואופיו, אך שניהם שותפים ממש בכל הנ"ל.
תגן עלינו ועל כל ישראל זכותו, ויהי רצון שנזכה להידבק בתורתו ובמידותיו.
***
הרב ישראל בן־שחר, מרבני ישיבת קדומים, עורך הספר 'משפט ערוך' על פי כתביו של הגרז"ן זצ"ל. המאמר המלא נדפס בקובץ התורני 'מקדמי ארץ' בהוצאת ישיבת קדומים
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)