ג' אלול הוא יום הסתלקותו של מרן הרב קוק זצ"ל, הרואה הגדול, הרב הראשי הראשון בארץ ישראל. ביום שכזה זו העת לדבר על האחריות שלנו להניף את הדגל הציוני דתי בתוך עולם הרבנות.
דגל של תורה המחוברת לחיים ושל חיים מתוך מחויבות לתורה. דגל של תורת ישראל בארץ ישראל. דגל שרואה בהקמת מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו. דגל שמאמין בתורה "מגנא ומצלא" וגם בשירות פעיל בצבא ההגנה לישראל.
הדגל שלנו.
אני רוכש כבוד גדול לציבור החרדי שמניף גם הוא דגלים, גם אם הם דגלים אחרים. יש לי כבוד כלפי כל אחיי החרדים הממיתים עצמם באוהלה של תורה. יש לי כבוד לכל אלו המקיימים בגופם את הפסוק "והגית בו יומם ולילה". אלו הם אנשים שלכולנו יש מה להתגאות בהם וללמוד מהם.
אך איני חש כבוד לאותם העסקנים מהציבור החרדי, הממיטים קלון על הציבור שלהם. אלו גם האנשים שדוחקים בעשרות השנים האחרונות את אלו שאינם מבית מדרשם. הם דוחקים את אותם תלמידי חכמים שכל עוונם הוא ציונות, את הרבנים שלנו. וכשהם באים לרבנות הם נותרים בספסלים האחוריים של הרכבת.
אל אותם עסקנים מתלווים גם מספר אנשי תקשורת מאותו ציבור, המוסיפים לכל זה ביזוי תלמידי חכמים. לא רק שהם כותבים דברי תרעלה על רבנים ציונים, אפילו את התואר רב הם משמיטים לפני שמם של רבותינו. ישנם גם רבנים חרדים שדעתם קשה עבורי ורחוקה מדעותיי, אך לא יעלה בדעתי לזלזל בהם.
במשך קרוב לשלושה עשורים, כמעט ולא מונו רבנים ציוניים לתפקידי רבנות ודיינות. נפלה לידינו הזדמנות לתקן את העיוות הזה והיו בטוחים שכך אעשה בע"ה. אין פירוש הדבר שכעת כפעולת תגמול אדחק אני את הרבנים החרדים אל אותם ספסלים אחוריים. בכוונתי ליצור איזון ראוי והגון, הכולל בני תורה חרדים וציוניים גם יחד. היו סמוכים ובטוחים שיש די מקום בספסלי הקטר גם לרבנים שלנו וגם לרבנים החרדים. "ויעשו כולם אגודה אחת - לעשות רצונך בלבב שלם".
תמו הימים בהם רבנים ציוניים במדינת ישראל נחשבים כרבנים סוג ב'. הרבנים שלמדנו מהם והתחנכו איתם לא ייפסלו עוד כבר בפתח הרבנות רק בשל הצבע והחומר ממנו עשויה הכיפה שלראשם. עומדת בפנינו הזדמנות היסטורית לתקן את המעוות ולאפשר לרבנים הציונים לחזור ולשמש בתפקידי הרבנות והדיינות. זאת היא חובתי והאחריות האישית שלי כלפי הדרך בה גדלתי ועבור בית המדרש הציוני-דתי שבו עוצב עולמי התורני. זו גם האחריות האישית שלי למורשת הראי"ה קוק שסלל לנו את הדרך.
"שאלת הרבנות היא ממש שאלת החיים לאומתנו. אין אנו יכולים לצייר לנו אופן של תחיה לאומית גמורה ומתוקנת בארצנו, אם זה החלק החשוב של העבודה הלאומית המסור בידי הרבנות לא ישוכלל ולא ישופר על ידי תחייה מכרת. ותחיית הרבנות, זאת אומרת: החזרת כבוד הרבנות" (מאמרי הראי"ה).