יאיר לפיד
יאיר לפיד צילום: משרד החוץ

מול הקורונה ההחלטה האמיצה ביותר היא לקיים מדיניות מאוזנת.

לפנות בוקר חזרתי ממרוקו. חלק גדול מהשיחות שניהלתי שם היו בנושא ההתפרצות של זן הדלתא והדרכים לפעול למולו. שיחות דומות אני מנהל בשבועות האחרונים עם עמיתיי בארה"ב, באירופה ובמדינות המפרץ.

הדבר שאותו נוטים לשכוח אצלנו הוא שההתפרצות האחרונה של הקורונה/דלתא אינה תופעה ישראלית. אנחנו לא יודעים עדיין מה גרם למוטציה בנגיף המקורי של הקורונה, אבל די בטוח שחילופי השלטון בישראל לא קשורים לזה. הזן החדש הלם בכל העולם בו זמנית.

מדינות שנפתחו נסגרות מחדש, מדינות שחשבו שיצאו מזה חוזרות להגבלות חמורות. זהו אתגר גלובלי רפואי, ניהולי, וחברתי, שכל ממשלות העולם נאבקות בו. אין לו תשובות קלות ולא פתרונות פשוטים.

בקבינט הקורונה האחרון (בו השתתפתי בזום ממרוקו) התקיים דיון ער ומורכב על הדרך לפעול מול התפרצות הנגיף. מחוץ לחדר, ברשתות ובתקשורת, צעקו לא מעט אנשים שיש להם פתרון. לא כל כך חשוב כרגע מה הפתרון שלהם, אבל הוא היה קל וברור: חלק דרשו לסגור הכל ומיד, אחרים לפתוח הכל ומיד. חלק דרשו לחסן את כולם, אחרים להפסיק מיד את החיסונים. חלק אמרו קודם כל הבריאות, אחרים אמרו שבלי כלכלה מתפקדת לא תהיה גם בריאות. אלו דיעות שראויות להשמע, אלא שחסר בהן מרכיב מרכזי אחד:

המרכיב הוא אי הוודאות.

הנפש האנושית מתקשה מאז ומתמיד להתמודד עם אי ודאות, במיוחד במצבי חרדה. אנחנו מתקשים לסבול את העובדה שלא הכל אנחנו יודעים ולא לכל שאלה יש תשובה. זה טבעי ומובן, אבל למרבה הצער זה לא תמיד אפשרי. יש למול הקורונה דברים ברורים – כמו מספר המיטות בבתי החולים, מספר המתחסנים או יעילות החיסון השלישי (יעיל מאוד!). יש גם דברים פחות ברורים – מדוע הזן החדש מדבק יותר מקודמו, איך נוצרת חסינות-עדר אצל אנשים צעירים, בעיקר מהו האיזון הנכון בין שמירה על בריאות הציבור לבין הצורך לשמור על הכלכלה מפני הרס גמור.

שם בדיוק, באיזור האפור והלא בטוח הזה, פועלת הממשלה. בשביל החלטות כמו הורדת הגיל לחיסון שלישי לא צריך שרים וראשי ממשלות. זה תפקידו של המדע ובשביל זה יש רופאים וחוקרים. דווקא מול מצבי הביניים, ובמיוחד מצבים הדורשים איזון בין בריאות, כלכלה וחברה, נדרשות החלטות של מדיניות. במצבים האלה, הפתרון הקל הוא ללכת לאחד הקצוות. לסגור הכל או לפתוח הכל. לכפות חיסונים או לא להתעסק עם זה בכלל. לפצות את כולם או לתת אגורה לאף אחד. במצבים כאלה קל להיראות החלטי וקשוח. אתה עושה בחירה חדה, צד אחד ימחא כפיים, הצד השני יקלל אותך.

אלא שזה החלק הגרוע בהחלטות קלות מדי. הן הורסות את האיזון השברירי של חברה הנמצאת גם ככה במשבר. הן לא מאפשרות לנו לעשות תיקונים לפי המצב. הן לא לוקחות בחשבון שכל יום קורים דברים, המדע משתפר, הנגיף משתנה, יעילות החיסונים מתבררת, ההתנהגות החברתית מתעצבת.

זו הסיבה שהחלטנו, בהובלתו האמיצה והמדוייקת של ראש הממשלה בנט, לנקוט מדיניות מאוזנת. הדבר היחיד שלגביו אין לנו שום ספיקות היא הקריאה להתחסן. זה נבדק מכל הכיוונים, זה בטוח, זה הכרחי, זה מציל חיים. ברור לכולנו שיציאה לסגר היא ההחלטה הכי נוחה לכל ממשלה. אם אנשים ימותו חלילה, נגיד שעשינו את המקסימום. אם התמותה תרד, נגיד שזה בזכותנו. לצאת לסגר זו גם החלטה קלה ברמה הטכנית. כל מנגנוני התשלומים כבר קיימים, קרוב לוודאי שתוך 3-4 שבועות יירדו כל מדדי הקורונה.

ההחלטה הקשה יותר והאמיצה יותר היא לעשות הכל כדי לא להגיע לסגר. להבין את הסיכון ולנהל אותו באופן הדוק. להרחיב את מעגל המתחסנים ככל האפשר כדי לצמצם את מספר החולים הקשים. למצוא דרכים להגדיל במהירות את הספיקה של בתי החולים כדי להיות מסוגלים לקלוט במידת הצורך יותר חולים קשים.

למה החלטנו ללכת דווקא לברירה הקשה? כי לא נוכל לסגור את המדינה שוב ושוב, ובעיקר כי אנחנו לא שוכחים שגם על סגר משלמים בחיי אדם. 200 מליארד שקל הוציאה מדינת ישראל על הסגרים מתחילת המגיפה. עשרות מיליארדים לא יושקעו בתשתיות בטיחות, בכבישים מסוכנים, בבתי חולים, בכיפות ברזל, בציוד החדיש ביותר לחיילים שלנו. סגר פותר בעיות כאן ועכשיו. לנו יש אחריות להסתכל גם קדימה, בין השאר על הפגיעה בילדים שלנו. הנתונים שהציגה באחד מדיוני הקורונה, שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון (שזו ההזדמנות לציין שהיא מביאה לשולחן הרבה שכל ישר וידע מקצועי) על העליה בהתמכרויות בקרב ילדים ועל מצבם הנפשי היו מטרידים ומזעזעים.

אז ההחלטה הקשה היא לקדם הנחיות פשוטות וישימות שאפשר לחיות איתן לאורך זמן. ייתכן שלא כולן יעבדו, בהחלט אפשרי שחלק מהן ישתנו ככל שיעברו השבועות, קיימת אפשרות שנצטרך לשקול מחדש את הנתונים ונאלץ בסוף להגיע לסגר. בשלב זה איני חושב שזה הדבר הנכון, אבל כפי שהסברתי, אנחנו חיים בעידן של אי ודאות. דברים משתנים כל הזמן וחלק מניהול סיכונים אחראי הוא להשאיר את כל האופציות על השולחן. ההעדפה שלנו וההחלטה הנוכחית שלנו היא למצות קודם כל אפשרות אחרת. אלא שהציבור צריך להבין שאם אנשים לא יתחסנו ונתוני התחלואה והתמותה ימשיכו להידרדר, נאלץ לשקול מחדש גם את הסגר.

גם עכשיו ובטח אם חלילה נגיע לסגר לא נשאיר אף אחד מאחור – לא את ענף התיירות, לא את המסעדנים, לא את אולמות האירועים – אבל אנחנו חייבים קודם כל לעשות כל מאמץ לא להגיע לשם. מליון ישראלים שעוד לא התחסנו יכולים לשנות את תמונת המצב. כל אחד מאתנו יכול לקחת חלק במיגור המגיפה. בחיסונים, בהקפדה על ההנחיות, בשמירה על תקנות התו הירוק ועטיית מסיכה. לכל אזרח יש את היכולת להשפיע ואת החובה המוסרית להשתתף במאמץ.

הטיפול בהתפרצות זן הדלתא שם בפנינו דילמות מורכבות מאין כמותן. הוא מחייב איזון מתמיד בין בריאות וכלכלה, בין חינוך לתעסוקה. למול הדילמה הזו הממשלה הזו, והעומד בראשה, הם הצוות הטוב ביותר שמדינת ישראל יכולה היתה לבקש לעצמה. בעיקר מפני שאנחנו לא הולכים לפתרונות קלים, אלא מתעקשים על מדיניות מאוזנת, מבוססת נתונים, שלוקחת בחשבון את כל מרכיבי המציאות בלי להתעסק יותר מדי בשאלה מה פופולרי ומה לא. כך נמשיך לעשות גם הלאה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו