דגל ישראל
דגל ישראל צילום: אייסטוק

הומל (או גומל בהגייה רוסית) הינה העיר השנייה בגודלה בבלארוס ונמצאת בדרום מזרחה, בקרבת הגבול עם אוקראינה, לא הרחק מהכור הגרעיני הידוע בצ'רנוביל.

הקהילה היהודית בעיר מוכרת החל מהמאה ה-16 ולימים היוותה בית לחסידות חב"ד שהתפתחה בה ולפליטים יהודים רבים שנסו למקום מהאזורים הפנימיים של בלארוס בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בימי גדולתה של הקהילה הגיע מספר היהודים בה לכ-80,000 נפש.

בשנות השלושים של המאה שעברה חיו בגומל כ-41,000 יהודים, כשליש מכלל תושביה. באוגוסט 1941 כבשו הנאצים את העיר לאחר קרבות שבמהלכם התפנו רוב יהודי העיר מזרחה עם הצבא האדום הנסוג. היהודים שנותרו בעיר רוכזו תחילה על ידי הנאצים בגטאות ועד נובמבר 1941 נרצחו כולם, כ-4,000 נפש.

אך לא רק לשם אזכורה של קהילת הומל, שהשמדתה בידי הנאצים בוצעה בימים אלו לפני 80 שנה, נכתב מאמר זה, כי אם להזכיר מאורע נוסף שארע בה כמה שנים קודם לכן, בתאריך ו' באלול ה'תרס"ג.

בשנת 1903, במקביל לפרעות הידועות ביהודי קישינב, הייתה בהומל קבוצת צעירים יהודים, שהשתייכו לקבוצות מהפכניות סוציאליסטיות, אשר השיבו מלחמה שערה בפורעים. צעירים יהודים אמיצים אלו נערכו להגנה באמצעות סכינים, קלשונים, גרזנים וכו' כנגד הפורעים, והצליחו לבלום את הפרעות בהניסם את תוקפיהם.

לאחר תום האירוע הגיעה לאזנם השמועה שמשטרת הצאר מחפשת אותם לצרכי חקירה. היות ולא שמו הם את מבטחם בחקירה הוגנת של המשטרה כלל ועיקר, והיות והיה ברור להם שבמהלך החקירה עלול מצבם להיות רע משל הפורעים, בחר חלקם לעזוב את העיירה ואת רוסיה מבעוד מועד ולעלות לארץ ישראל. עם עלייתם ארצה נקראו הם "הקבוצה ההומלית" ("הגומלית"), והיו לחלק מראשוני העלייה השנייה.

עלייתם של צעירים יהודים אלו ואחרים לארץ ישראל הייתה חלק ממהלך ציוני גדול וחזוני שאף הוא קשור ביום זה, ו' באלול התרנ"ז, עת כתב חוזה מדינת היהודים ביומנו: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים".

משיעור היסטוריה לשיעור מולדת ואזרחות

מאורעות השנה האחרונה שמקורם באזלת היד המתמשכת נגד המחבלים והפורעים הערבים, התוקפים יהודים באשר הם (זקנים, נשים, גברים, ילדים ותינוקות) בין אם בבתיהם עליהם מושלכים בקבוקי תבעירה ונורים זיקוקין כדוגמת הנעשה בשכונת שמעון הצדיק; בין אם ברחובות הערים המעורבות בהם מותקפים עוברים ושבים יהודים כדוגמת הנעשה בהר הזיתים שבירושלים ופגיעה ביהודים הכוללת הצתת בתי כנסת ורכוש כפי שארע בלוד; בין אם בדרכים ובשטחים הפתוחים בהם מותקפים רכבים ויהודים העומדים לתומם בצדי הדרכים- הינה בלתי נתפשת או מתקבלת בעליל!

היד הרכה והנימה המתנצלת לכאורה המלווה את הענישה לפורעים ומחבלים מחד, ומאידך-היחס הנוקשה והענישה כלפי האזרחים היהודים המעזים ב"חוצפתם" להגן על עצמם, על זולתם ורכושם, גורמים לאבדן ההרתעה, לפגיעה בכבוד הלאומי וכושר העמידה הכללי.

אזרח יהודי המעז לעשות שימוש בנשקו האישי כנגד פושעים, פורעים או מחבלים ערבים התוקפים אותו או את זולתו, עלול למצוא עצמו מעוכב או עצור בחקירה כאילו הוא הגורם מלכתחילה לכל המהומה לכאורה. בהמשך עלול הוא למצוא עצמו מנהל משפט יקר בעל כורחו, נוכח תביעה מצד המדינה או אף המחבל, הפורע או סתם הפושע ומשפחתו התמימה, במקום לקבל עיטור ותשבוחות על פועלו להגנת בני ביתו.

דוגמאות לכך נמצאו במהלך הפרעות הלאומניות האחרונות שהתרחשו תוך כדי מבצע "שומר החומות" ברחבי הארץ ובלוד כדוגמא, עת ב-11 במאי נורה ונהרג מוסא חסונה בן ה- 25 על ידי יהודים שניסו להגן על משפחותיהם, בהעדר כוחות משטרה להגנתם במקום. כך ארע לאחרונה ב-2 באוגוסט, כשבסופו של אירוע פלילי לכאורה, נעצר בעל בית יהודי שירה ופגע ברגלו של פורץ ערבי בן 30 שנכנס לביתו בשכונת שייח ג'ארח (שמעון הצדיק) בירושלים. אזכיר כמובן בהקשר דומה את פרשת שי דרומי שהתרחשה ב-13 בינואר 2007, בה ירה חקלאי יהודי מחוות בודדים בנגב, בח'אלד אל-אטרש שנהרג ובאיוב אל-הוואשלה שנפצע, לאחר שפרצו לחוותו יחד עם שניים נוספים. כן אזכיר את אריה שיף בן ה-70 מערד שירה ופגע למוות בגונב רכבו, מוחמד אל אטרש, ובשל כך הואשם בהמתה בקלות דעת ב-14 בינואר השנה.

סיכום והמלצות

בתקופה האחרונה ניכר מאמץ מוגבר מצד גורמים שונים בארץ ובעולם המאתגרים מבית ומחוץ את התפישה לפיה מדינת ישראל היא מדינת היהודים וזו מהות קיומה. בוחנים הם את יכולתו ומידת רצונו ומסירותו של כל יהודי לחיות עם משפחתו בקרב בני עמו, בשלום, בכבוד ובבטחה בארצו, באדמתו ובביתו.

מסתבר שיש מי שזיכרונם הלאומי קצר מלהכיל, לקבל ולהבין את העובדה שעודנו נאלצים להיאבק ולהצדיק את עצם קיומנו כעם חופשי בארצו, בכל ארצו- היא ארץ ישראל המהווה בית לאומי יחידי בעולם לעם היהודי. ישנם אנשים הסוברים כי הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה תטיב עם כולם אך שוכחים כי יהיה זה רק עוד צעד המגלם תפישה גלותית המקדמת עוד כליה, אבדון וחורבן.

במדינת ישראל, היא מדינת היהודים, אין לאפשר לפורעים ומחבלים ערבים לאיים, לסחוט ובוודאי שלא לפגוע ביהודים רק בשל יהדותם. זו צריכה להיות ההבנה הבסיסית המלווה כל אדם צעיר כמבוגר הבוחר לחיות בארץ ישראל, ללא קשר לגילו, מינו, מוצאו, אמונתו, עיסוקו וכיו"ב.

אותם אלו מקרב הערבים המעזים לנסות ולפגוע ביהודים בשל יהדותם ונותרים בחיים, צריכים למצוא עצמם בתום ענישה קשה ומרתיעה כפליטים או מהגרים בארצות ערב השכנות.

במדינת ישראל לא יתכן שרוצחיו הערבים ישראלים (שני אחים בדואים) של חייל צה"ל, רון קוקיא הי"ד אשר נרצח בסמוך לערד בנובמבר 2017, עדיין מנהלים משפט בו זוכים הם ממש לאחרונה, ב-10 באוגוסט, לזיק של תקווה ולאוזן קשבת מבית המשפט, הפוסל בצעד חריג הודאות של אחד הנאשמים בטענה שאלו נגבו בתרגיל חקירה פסול לכאורה של השב"כ. זאת ועוד לאחר שהאח שרצח בפועל הודה, הורשע ונגזרו עליו מאסר עולם ועוד 20 שנה - ואילו אחיו הצעיר הואשם "רק" בשש הניסיונות ל"צוד" חיילים ובסיוע לאחר מעשה.

מדינת ישראל הוקמה לפני 73 שנה בזכות ולא בחסד כבית לאומי לעם היהודי! את זאת שוכחים עם השנים לא מעט אנשים כולל אי אלו יהודים, ישראלים ופוסט ציונים. כיהודים עודנו נאבקים באותם כוחות אנטישמיים ועוכרי ישראל המנסים להכריתנו מעל פני האדמה, אלא שהפעם רוצים הם לשלחנו מהבית עליו מחויבים, יכולים ומסוגלים אנו להגן בעוז בעצמינו.

ראש הממשלה נפתלי בנט, בהיותו יו"ר ימינה, קרא במהלך הפרעות בלוד והירי שגרם למותו של חסונה לשחרור החשודים היהודים בירי באומרו: "העובדה שכרגע הם יושבים במעצר היא עוולה מוסרית, ומסר חמור למי שירצה בעתיד להגן על עצמו", עוד הוסיף וכתב בחשבון הטוויטר שלו "על המשרד לביטחון פנים והמשטרה להבטיח באופן מיידי את ביטחונם של המשפחות שנצורות בבתים מפחד הפורעים הערבים ולמצות איתם את הדין".

במלאת 118 שנים לפרעות הומל בה המגנים היהודים נלחמו בעוז בפורעים ונסו מעיירתם דווקא מפחד המשטר שמתפקידו היה להגן עליהם לכאורה, מוטב שבמדינת ישראל נכיר בעובדה שעדיין נדרשים כולנו יחד להגן על משפחותינו מפני הפורעים הערבים ולהישאר בטוחים, חופשיים וגאים כיהודים בארצנו.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו