דוד סעדה ברח עם אשתו אתמול (ראשון) בבהלה בזמן ששריפת הענק השתוללה סמוך לביתם בהרי ירושלים.
"קשה לתאר את התחושה כשאתה רואה עננים של עשן מחוץ לבית שלך, ואומרים לך שאתה צריך להתפנות".
הוא כותב על הרגעים הדרמטיים לעיתונאית סיוון רהב מאיר שמפרסמת הבוקר ב"חלק היומי": "שלום סיון, כאן דוד סעדה. אשתי ואני עברנו לא מזמן למושב בית מאיר, והיום ברחנו ממנו, בשריפה הגדולה בהרי ירושלים. קשה לתאר את התחושה כשאתה רואה עננים של עשן מחוץ לבית שלך, ואומרים לך שאתה צריך להתפנות, ואתה מתחיל לשאול את עצמך: מה חשוב לי לקחת? כל החיים מתנהלים על מי מנוחות, ופתאום יש לך כמה שניות בודדות לשאול: מה יקר ערך בעיניי? זה מצב הישרדותי, מפחיד. אמרתי לעצמי שייתכן שאני יוצא מכאן עם כמה חפצים, ואז חוזר למציאות שבה כל הרכוש שלנו התכלה ואבד".
"אז כשאני משחזר עכשיו את אותן שניות, מה לקחנו איתנו בסוף? טלית ותפילין, כמה ספרי קודש וספרים של רבי נחמן, את הגיטרות ואת החתולות, ויצאנו בבהלה לרכב, תוך שאנחנו מוודאים שגם השכנים מסתדרים. נסענו בתוך ענן עשן, כשלהבות מאיימות לשרוף לנו את הבית. ברוך השם, אנחנו בסדר, נמצאים אצל אמא של אשתי, וגם הבית בסדר. לכאורה לא קרה כלום, אבל זה היה ממש מטלטל. קיבלנו חתיכת 'ניעור' לחודש אלול: מה באמת חשוב לך בחיים?".