הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא צילום: עצמי

ישיבת 'מרכז הרב. שבת בבוקר. השעה מוקדמת ושאר החברים בחדר עודם ישנים שנת ישרים. אני מזדרז להתארגן כדי להספיק להגיע לשיעור בבית הרב קוק. שיעורו הקבוע והוותיק של הרב יהושע צוקרמן, שמתקיים כבר עשרות בשנים, בשליחות מורו ורבו, הרב צבי יהודה זצ"ל.

למדנו באותה תקופה בספר אורות את פרקי 'אורות ישראל'. הרב יושב בראש השולחן. מסביבו מעגל הלומדים שמלווה אותו – צעירים וותיקים. משחזר את המקום בו נעצר הלימוד הקודם, מסכם בקצרה וממשיך לפסקה הבאה. הגדרות חדות ובהירות על מהות סגולת ישראל, על ההבדל בין ישראל לעמים ועל הבנות שגויות שעלולות להתעורר ושקיימות כיום. והכל בהארת פנים מיוחדת ויראה טהורה הנסוכה תדיר על פניו. תמיד השיעור היה מסתיים לתחושתי מהר מדי.

אך גם התפילה היתה לימוד בפני עצמו. בדממה ובשקט. בתנועות מדודות ומדויקות, כך היתה תפילתו. אחז תדיר את הספר 'בית א-לוהים' למבי"ט ועיין בו בין גברא לגברא. ואז, בסיום התפילה היינו מלווים את הרב לביתו, שואלים על ענייני דיומא ומקבלים הדרכות ישרות על האופן שבו עלינו להביט על אתגרי התקופה.

ועל אף שלא זכיתי להימנות על מעגל תלמידיו הקרובים של רבנו הגדול זצ"ל, זכיתי לקבל ממנו בשיעוריו, בשיחות והדרכות אישיות, נקודות מבט ייחודיות בתחומים רבים ובעיקר בתחום שעליו דיבר ללא הרף - האמונה. בדברים הבאים אנסה לאפיין נקודה שלעניות דעתי מהווה חידוש ייחודי בדרך הסברת האמונה, אותה חידש הרב צוקרמן זצ"ל.

 אני קיים משמע אני מאמין

הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט טבע את המשפט המפורסם: "אני חושב, משמע אני קיים" (מלטינית: Cogito ergo sum). מבלי להיכנס לעומק הדיונים שעומדים מאחורי המשפט הקצר הזה, עיקר הרעיון שהוא בא לבטא הוא, שאל מול החושים המתעתעים, החשיבה של האדם מעידה על קיומו.

על ידי המתודה הספקנית שלו, ביקש דקארט למצוא נקודת אחיזה ודאית שלא יהיה ניתן להטיל בה ספק. וכך הגיע למשפט המפורסם, שלמעשה יותר משהוא היסק לוגי על הקיום ("משמע אני קיים") מהווה עוגן ליסוד ההכרה האנושית הבלתי ניתנת לערעור ("אני חושב").

ובאותו הקשר העיר הרב פרופ' שמחה בונים אורבך ז"ל במבוא לספרו "חמשת עמודי המחשבה הישראלית", הערה קצרה:

"הכרת א-לוהים הישראלית-תנ"כית אינה פרי עיון מדעי, שקלא וטריא שכלית, מערכת הוכחות, דיונים ובירורים הגיוניים, כי אם נתון בלתי אמצעי של התודעה הדתית הלאומית, וביחוד של אב-החוויה הקיבוצית-הסיניית, זו שעת העלייה הגדולה של ההיסטוריה האנושית..." (עמ' 17).

וכאן אמנם מגיעה המהפכה האמונית, מורשת מרן הראי"ה זצ"ל ובנו הרצי"ה זצ"ל, עליה עמל כל העת לחנך אותנו רבנו הרב צוקרמן. לכל אורך שיעוריו ושיחותיו ביקש להפקיע את האמונה מן המשנה הפילוסופית המערבית שבאה לבקש להוכיח את מציאות הא-לוהים בכוח הגיון שכלה בלבד, ומכל המסתפקים באמונה שיש א-לוהים שהוא מחוץ לנו, ואלו דבריו:

"אדם מאמין איננו אדם המסכים למציאות 'א-לוהים'. 'כח עליון' או איזו בובה בשמים... אלא אדם מאמין הוא אדם חי החווה את היחס שבינו לבין בוראו המהווה אותו. אני מאמין מאחר שהווייתו יתברך מהווה אותי – כלומר: אני מאמין בעצמי! אני מלא עוצמה מאותה ההוויה המוחלטת שבקרבי!" (הציטוטים כאן ולהלן מתוך החוברת "החינוך לאמונה בדורנו", הוצאת "אל עמי" התש"ס).

זוהי אפוא המהפכה היסודית שעליה הרבה רבנו לחזור – האמונה מתחילה מהבורא ולא מהנברא. וכפראפרזה למשפטו של דקארט – המאמין הישראלי איננו אומר: 'אני חושב משמע אני קיים' אלא: 'אני קיים משמע אני מאמין'.  ומכאן –  לחלקו השני של היסוד הזה - הממד האמנותי של האמונה.

רבה אמונתך

פעמים רבות נהג רבנו להסביר את המילה אמונה כנגזרת מהמילה אמן ואומנות. כיצד?

"האדם נקרא אמן כשהוא נאמן לעולמו הפנימי במעשה אומנות. עולמו הפנימי מקבל ביטוי נאמן בספר, בציור או במוסיקה, ומשום כך הוא נקרא אמן. הקורא את ספרו של האמן מתרגש עד כדי בכי או צחוק – משום שבכוחו של האמן להעביר לזולתו את רגשותיו הפנימיים דרך האותיות המודפסות או כלי הנגינה. זוהי אמנותו של האמן הנאמן לעולמו הפנימי.

אף חז"ל כינו את הקב"ה בתואר אמן, כלומר שהוא חשף פנימיות הנשמה בחיצוניות הגופנית. נוכל אם כן, לומר שהקב"ה מאמין, עוסק בפעילות האמן, כלומר נותן חיים לברואיו, שנותן להם חיים מעצמו. ובהמשך לאמונתו אף הבריה מאמינה בהיותה מוציאה אל הפועל – על פי חייה – את חיי הבורא והאמן.

המוחלט, הוודאי שמו – אותו אינני מגדיר, חלילה וחס, משום שאין לנו בו יתברך כל ידיעה שהיא – רצה אותי: לי כשלעצמי אין זה רצוני שגורם לי לחיות, אלא 'מישהו' רוצה בי ומתוך כך מחיה אותי: 'האמן' הכניס מהוייתו להוייתי. ומכאן רצוני לחיות. וכן המשך קיומי נובע מאותו רצון עליון פנימי".

העמדת האמונה על האמן המאמין העומד ביסודה היא  חלקו השני של היסוד שהתברר לעיל. ההוויה כולה כמעשה אומנות א-לוהי מלא רז ופלא, ואנו, הנבראים, וישראל בראשם, כמי שמאמנים-מאמתים בעצם חיינו את האומן המחייה ומהווה את הבריאה בטובו הגדול בכל יום תמיד. זהו אפוא פשר המילים אותן אנו אומרים בכל בוקר: "שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".

 ומחזרת הנשמה שבכל יום להסתלקותה-התעלותה לבוראה בגנזי מרומים, עד שובה אלינו בתחיית המתים. בסיום הספדו למו"ח הרב אלישע זצ"ל אמר: "עלינו לדעת שכל מהלך של התעלותו הוא רק מציאות של אובדן הגוף, אבל השפעתו העליונה, הערכית, המהותית – תישאר לעד בינינו.

אנחנו נדע להוקיר את ערכו, את זכרו, את פועלו, את מציאותו בינינו, באשר כולנו בעלי אותה נשמת קודש. מחר אנחנו באמת נתחיל לחיות עם השפעת עצם הנשמה, ולא רק כאיש הפרטי, אלא עצם הנשמה...".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו