בתום ימי השבעה על מורי ורבי הרב צוקרמן זצ"ל, מרגיש חובה לספר על אישיותו העליונה כפי שזכיתי להכיר בעשרות השנים האחרונות.
זכיתי שהרב צוקרמן בנה אותי מראשית דרכי בתורה, עוד מימי ישיבת מרכז הרב עת הגעתי כבוגר צבא והרב קיבל אותי לישיבה ועד לכל תפקידי הציבוריים בהם השתדלתי להתנהל על פי הדרכותיו ועצותיו.
לרב היתה היכולת להיות מצד אחד מרחף, חי במחוזות רזים ונסתרים, מקומות שהשכל לא מבין אבל הנשמה מתרשמת. ומצד שני הרב יכל לרדת לתחתיות ארץ. לשאול ולהתעניין, לייעץ ולכוון בדברים שלעיתים חשבתי שאינם מכבודו. לא מקומתו ולא לדרגתו.
אף פעם הרב לא וויתר. לא בהסברת סוגיא בעיון, או בלימוד פסקה בדברי הרב. לא בהקמת המכינה בעצמונה, שניתן לומר בצורה ברורה שללא הדרכת הרב לא הייתה קמה. וגם בכל צומת שבה הייתי בשנותיי בתפקידים ציבוריים.
הרב ידע לחיות בשמים שרגליו עמוק בקרקע. יציבות.
אני חושב שתכונה מרכזית של הרב בעיני היא יציבות. עמידה איתנה ונחושה, נאמנות ללא פשרות לדרך. גם אם הדרך לא ברורה, עמומה, ערפילית, דרך היא דרך. לא זזים ממנה ימין או שמאל.
הרב צוקרמן זצ"ל היה שם תמיד בשבילי. ידע לכוון, לרומם, לא וויתר אף פעם. היכולת הזו להצליח לגעת בנפש האדם, להיות בצרתו אבל באותה נשימה לעוף בגובה. להיות תמיד מעל התמונה הכללית ובתוכה. זו יכולת שלא אצל אף תלמיד חכם כמו שפגשתי ברב צוקרמן.
בשבוע האחרון, הימים האלה, הם ימים לא פשוטים בכלל. המחשבות רצות והלב דואב. ועם הכאב באה נחמה גדולה למשמע הסיפורים, האנשים, ההיקפים הגדולים בהם הרב היה מעורב וכמות האנשים הלא נתפסת שהוא היה להם כל כך חשוב ומשמעותי.
זו נחמה בבחינת "גווילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר". הצד החיצוני, הגופני נעלם מאיתנו אבל הצד הפנימי, הרוחני, חי ומחייה.
הכאב גדול, ועוד יגיעו ימים שבהם ענקיותו תתפשט ותתגלה. צר לי על לכתו של ענק שבחבורה, מאיר פנים ולבבות, אני תפילה שנשמתו הגדולה תאיר לנו ונזכה להיות נאמנים לה', לתורתו ולעמו.
יהי זכרו ברוך.