לעשות את מה שבידינו

אין להכחיש, התפרצות הגל הרביעי של הקורונה מאכזבת ומתסכלת.

כבר חשבנו שהבסנו את הנגיף הארור הזה בנוק אאוט והותרנו אותו מאחור, והנה אחרי כמה חודשים הוא חוזר לחיינו, בין אם זה בגלל שהחיסונים "נחלשו", או שהם לא מצליחים להתמודד כראוי עם גרסת ה"דלתא" של הנגיף.

גם כותב שורות אלה נדבק, אגב, והפסיד שבועיים של שגרה. אבל כמובן שזה מחיר זעום לעומת החולים קשה, אלה שסוחבים לטווח הארוך את ההשפעות של הקורונה, וכמובן הנפטרים ומשפחותיהם.

וכמו תמיד, מתמקדים אצלנו בחיפוש אשמים. הממשלה שלא דאגה מספיק לאכיפה, הממשלה הקודמת שהגל הזה התחיל כבר בשלהי הכהונה שלה, מתנגדי החיסונים, מפרי הבידוד, המשטרה ומי לא.

המוצא האחרון

שוב עולה האפשרות של סגר, או לפחות של דחיית שנת הלימודים.

חשוב לומר: סגר אינו "מנצח" את הקורונה, הוא רק דוחה את ההתפרצות שלה. בסגר הראשון היה חשש כבד מקריסת מערכת הבריאות, ועדיין לא הכרנו את הנגיף, ולכן נכנסנו לסגר.

בשני הסגרים האחרים היה ניסיון לצמצם את ההתפרצות, בידיעה שהחיסון לקראת סיום הפיתוח, וידענו שאנחנו צריכים עוד קצת להדק את החגורה ונגיע אל היעד.

ומצד שני, לסגר יש מחירים כבדים, שלא צריך אפילו לפרט אותם – כלכליים, חברתיים, אישיים. וכאמור, הוא לא ממגר סופית את הנגיף, ששב ומרים את ראשו.

אין ספק הסגרים הביאו לירידה דרסטית בתחלואה, והצילו חיים רבים בעזרת ה' ובעזרתנו. אבל כשמעלים את האפשרות הזו על השולחן, צריך להסביר: מה אנחנו מנסים להשיג בסגר הזה? האם יש משהו שאנחנו יכולים להרוויח, מלבד דחיית הבעיה בכמה חודשים?

כי לדחות את הבעיה שוב ושוב זה לא פתרון. אי אפשר לנהל מדינה ככה. באופן דומה, אם יש הרבה הרוגים מתאונות דרכים, אפשר להחליט ששלושה ימים או שבוע לא תהיה שום נסיעה על הכבישים, אם יש תוכנית קונקרטית איך באותם ימים יתקנו את התשתיות, יתקינו תמרורים ויביאו לצמצום משמעותי בתאונות. אבל אם אין שום תוכנית כזו, מה יועילו ימים של סגר? אחריהם הכול יהיה אותו הדבר.

והוא הדין בכל סכנה שמאיימת עלינו.

אז יכול להיות שניאלץ לבחור בפתרון הרע הזה, ואם זה יקרה – אנחנו כאזרחים נקבל עלינו את ההכרעה. אבל יש לנו סיבות טובות מאוד להימנע ממנו, ולנסות לחפש פתרונות אחרים.

בידיים שלנו

לצד האכזבה מכך שהחיסון אינו פתרון מוחלט, חשוב להזכיר: מראש לא הייתה ודאות שהחיסון הוא פתרון מושלם למגפה. המדינה חילקה תו ירוק שתקף רק לשישה חודשים מקבלת החיסון השני, בידיעה שייתכן שהוא יתגלה כלא יעיל מספיק. ויותר מזה: כל המחקרים והנתונים מראים שהחיסונים משפיעים. אנשים שחוסנו נדבקים פחות, וחשוב עוד יותר – חולים פחות קשה. החיסון עדיין מציל חיים, ומתמודד בהצלחה מסוימת גם עם הדלתא.
אז לא צריך ליפול לייאוש, ובמקום זאת עלינו לחשוב: מה אנחנו יכולים בכל זאת לעשות.

הממשלה מנסה להקים מערך בדיקות יעיל ככל האפשר, כדי למנוע את שרשראות ההדבקה, ולאכוף ביעילות את חובת הבידוד ואת חובת המסכות. יש מי שמותח ביקורת על כך שהיא לא עושה מספיק, אבל בינתיים בואו נעשה את המקסימום במרחב שלנו: שמירה על ריחוק חברתי במידת האפשר; הקפדה על מסכות בחללים סגורים, ועל בידוד כשאנחנו נדרשים לכך; ואולי לשוב למניינים באוויר הפתוח.

ולא פחות מכל אלה: להתחסן בפעם השלישית. הנתונים עוד טריים, אבל נראה שהחיסון השלישי כבר מתחיל להשפיע לטובה. מעבר לזה, לא ראינו תופעות לוואי נרחבות כפי שהזהירו מפניהן חששנים שונים.

המבצע כבר בעיצומו, אבל רבים עוד מהססים. אז אם הגעתם לגיל המתאים, אנא מכם – לכו להתחסן. ואם יש לכם קרוב משפחה שהגיע לגיל שבו מקבלים את החיסון השלישי ויש לכם השפעה עליו, נסו לעודד גם אותו לקבל את החיסון. וכמובן, אם אתם הורים לילדים מעל גיל 12 שעוד לא חוסנו (או חלו) – קחו אותם להתחסן.

הנה ההזדמנות של כל אחד מאיתנו להיות חלק מהצלת נפשות, גם בלי להתנדב במד"א או להתגייס לקרבי.