לא רק הנגיף מתפשט אקספוננציאלית, גם התור. מתחם בדיקות קורונה
לא רק הנגיף מתפשט אקספוננציאלית, גם התור. מתחם בדיקות קורונה צילום: יוסי אלוני, פלאש 90

השבוע גיליתי שמישהו שהיה איתי בחלל סגור התגלה בדיעבד כחולה קורונה, או כמו שראש הממשלה קורא לזה – מגפת הדלתא שלא קשורה בשום צורה לקורונה, ורק במקרה, ממש באורח נס, יש לה תסמינים דומים לקורונה והחיסונים נגד קורונה יעילים גם נגדה.

אומנם אין לי תסמינים, אני מאוד מקפיד על מסכה במקומות סגורים וגם התחסנתי פעמיים (אני עדיין לא בגיל שמתאים לחיסון שלישי. גם שלישי בעלייה לתורה עדיין לא נותנים לי), אבל אני כן בגיל שבו המערכת החיסונית מתחילה לגלות עייפות ומייצרת נוגדנים כמו שיפה בן־דוד מסכימה לשינויים. אולי נדבקתי והפכתי למפיץ־על של הנגיף בלא ידיעתי?

בקיצור, החלטתי להפגין אזרחות טובה, להקדיש שעה מחיי וללכת להיבדק. נסעתי לאחד ממתחמי הבדיקות האלה שבהם אתה אפילו לא צריך לצאת מהמכונית, רק גולש בנחת לרגלי הבודק הממוגן, פותח את החלון ואת הפה ומפליג לך הלאה. קל, מהיר, אלגנטי.

בכניסה למתחם ישב סדרן משועמם והגיש לי דף עם ברקוד שצריך לסרוק ולמלא את הפרטים האישיים בטלפון, כדי שהממשלה תדע את מי להאשים אחר כך בהפצת המגפה. נסעתי עוד כמה מטרים, עצרתי מאחורי הרכב האחרון בשיירה ומילאתי את הפרטים. זה לקח שתי דקות, ועוד שלוש דקות כדי שמשהו יזוז שם. ואז עוד שלוש דקות. ועוד שתיים. רק אחרי עשר דקות הרכב שלפניי התקדם חצי מטר ושוב נעצר. התור היה בצורת פרסה, ככה ששני הטורים התקדמו דרומה, ואז פנו מזרחה, ואז בחזרה צפונה, ואז נסעו עוד איזה מאתיים מטר עד שהגיעו לעמדת הבידוק הנכספת.

הנהג במכונית שלפניי פתח את החלון. "היי", הוא צעק לאחד הנהגים המאושרים שכבר היו בתור צפונה, "כמה זמן אתה עומד פה?".

"יש'ך זמן", חייך הפריבילג המדושן ההוא, כמו הצפע שמכיש את הדורבן במערכון האלמותי של ניר וגלי, "יש'ך זמן!".

"יא אללה של הממשלה הזאת", גידפה מישהי בטור הסמוך.

"בדיוק", צעק הנהג מאחור, "בממשלה הזאת מאמינים רק באללה, חוץ מבנט שיש לו כיפה אבל אין לו א-לוהים".

"לא, כי ביבי", התערבה הנהגת מהמכונית האלכסונית אליי. בשלב הזה כולם סגרו את החלונות וחזרו להתמקד במיזוג, כי אחרי שאמרנו ביבי ובנט כבר לא היה יותר לאן להתקדם. גם התור לא התקדם. מטר עד מטר וחצי, ואז עשר דקות הפסקה. הנהג שלפניי שוב פתח את החלון.

"תגיד", הוא צעק לסדרן שעמד ונצרב דומם מהשמש, "מה קורה?".

"יש'ך זמן", ענה הסדרן וחזר להילחם עם החום.

לבד בקבֶּנֶט

מוחי הקודח ערך חישובים קדחתניים: כל הבדיקה היא הכנסת מטוש לפה ועוד אחד לאף, זה לא אמור לקחת יותר מעשר שניות בסך הכול. נוסיף חצי דקה – יודעים מה, דקה – להתארגנות של הבודק בין בדיקה לבדיקה. גם אם נגיד שבכל מכונית נבדקים בממוצע שלושה אנשים (הגזמה, אבל נגיד), עדיין בדיקה של 40 מכוניות לא אמורה לקחת יותר מ־47 דקות. אז למה אנחנו עומדים פה כבר כמעט שעה ושום דבר לא זז?

"נגמרו המטושים", סברה הנהגת לידי.

"ברור", פתח הנהג מאחור את החלון, "ניצן הורוביץ נתן הכול למסתננים".

"לא, כי ביבי", צעקה האלכסונית, "הנוכל הזה בטח גנב את כל המטושים וטס לארצות הברית כדי למכור אותם במחיר מופקע לחברים שלו במפלגה הרפובליקנית!".

"לידיעתך, גבירתי הנכבדה", האדים ההוא מאחור, "בזכות ביבי יש לנו בכלל חיסונים! בגלל בנט המדינה תקועה ולא מתקדמת לשום מקום. בדיוק כמונו!".

"המדינה תקועה בגלל ביבי ובגלל אנשים כמוך, שלא נותנים כבוד לראש הממשלה!".

"למה, כשביבי היה ראש ממשלה את נתת לו כבוד?"

"לא הגיע לו".

"אז מה את מצפה, שאני אתן כבוד לבנט, השקרן הזה שהפר את כל ההבטחות שלו ובשיא הבלגן עזב הכול ונעלם לשלושה ימים?"

"יש לך בעיה עם זה שראש הממשלה יצא לחופשה?"

"להפך. יש לי בעיה שהוא חזר".

"אני לא מבינה מה רע לכם עם בנט", כיווצה האלכסונית את שפתיה, "אני ממש לא הצבעתי לו ובכל זאת אני מאוד מרוצה ממנו".

"למי הצבעת, אם מותר לשאול?"

"למרצ".

בינתיים שני הטורים התקדמו קצת ושוב נעצרו. זה כוחה של האבולוציה: כשבאתי להיבדק בגל הראשון של הקורונה עמדתי בתור חמש דקות, בגל השני חיכיתי עשר דקות, בשלישי 40 דקות ועכשיו כבר יותר משעה ועדיין לא רואים את הסוף. מה שמלמד שלא רק הנגיף מתפשט אקספוננציאלית, גם התור.

בעצם הכול בדיוק כמו שהיה: אצל ביבי חגגנו בקיץ ושילמנו בחגים, וגם השנה זה מה שעומד לקרות. אצל ביבי היה פוּי, ואצל הממשלה הזאת יש פוי מחדש, לכן קוראים לה ממשלת רי-פוי. אצל ביבי לפיד וליברמן לא היו חלק מהקבינט, וגם היום הם לא באים ומשאירים את בנט לבד בקבֶּנֶט. מבחינתם הוא בנט כי ימלוך, אז שיתמודד לבד. שכולנו נתמודד לבד. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים.

הכמיהה שבשלילה

"נו?" שאל ההוא שלפניי.

"יש'ך זמן", סימן לו הסדרן.

בכל זאת התברר שלא לכולם היה זמן. כמה אנשים התייאשו, פרשו מהתור ונסעו הביתה. אחרים יצאו מהמכוניות ושיחקו ביניהם סטנגה. מישהו שלף מנגל והתחיל לנפנף עם הדף של הברקוד. אישה אחת מצאה שימוש מועיל יותר ונפנפה בדף כלפי מעלה, אולי יבואו לחלץ אותנו עם מטוס. או מטוש. בינתיים עמדנו פגוש אל פגוש. כמה ילדים קטנים לא יכלו להתאפק ועשו את הצרכים שלהם על המכוניות. גם הממשלה.

"זו רק ההתחלה", אמר הנהג מאחור, "המצב בטטה, וזה רק ילך וייעשה יותר גרוע".

"קצת אופטימיות עוד לא הרגה אף אחד", אמרה הנהגת מהאלכסון.

"אז זהו, שכן", אמרתי.

"אתם תראו שהמגפה תדעך במהירות", עודדה האלכסונית, "לא יקרה לכם כלום אם תהיו קצת חיוביים".

"תודה", אמר ההוא מאחור, "אבל אני באתי כדי לקבל אישור שאני שלילי".

אחרי שעה ו־52 דקות בטורי, סוף סוף הגיע תורי. מאותו רגע הכול נהיה פתאום נורא יעיל: בחורה אחת ביקשה תעודת זהות, בחור שני סימן לי להתקדם לעמדה ובחור שלישי נעץ את המטושים בעדינות ראויה לציון ואיחל לי המשך יום טוב. באמת דקה ועשר שניות, לא יותר.

"אז למה עמדנו שעתיים בתור?" התלונן ההוא ברכב מאחוריי. הבחור הבודק הביט בו במבט עייף. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה גם אם הוא תקוע כבר שנה באותו מקום, אמר מבטו. שאלתי מתי אקבל את התוצאה של הבדיקה. הוא משך בכתפיו.

"מחר, מחרתיים, אם הם לא יאבדו את הבדיקה", אמר הנהג מהטור הסמוך, "יש'ך זמן. סע".

אז נסעתי. בסך הכול אני מרגיש בסדר. קצת עקצוצים.

dvirbe7@gmail.com