כשאמה של בת חן אלישביץ הגיעה לראותה בסורוקה לאחר התאונה הקשה שעברה, קיבל את פניה ואת פני בעלה רופא חמור סבר. הוא החל להסביר על חומרת הפציעה ועל האיברים שנפגעו. אמה של בת חן קטעה אותו וביקשה: "רק תגיד לי שהרחם שלה לא נפגע!". הרופא חשב שהאם לא מצליחה לקלוט את חומרת המצב: "גברת, ייתכן שתצטרכי להיפרד ממנה בקרוב. יכולת ללדת היא מותרות שאין לה במצבה הנוכחי". "אבל אמא לא קיבלה את דבריו", מחייכת בת חן. "היא הישירה מבט ואמרה לו: "אני אישה מאמינה ואני אומרת לך שהבת שלי תצא מפה, תשתקם ותתחתן. רק תגיד לי בבקשה שהיא תוכל להביא ילדים לעולם".
ממרחק השנים וההתמודדות עם הפציעה הקשה, בת חן מבינה עד כמה האמונה הטבועה בהוריה, האופטימיות והחוזק הנפשי שלהם חיזקו וממשיכים לחזק אותה לאורך כל הדרך.
"אין מצב שזה נגמר!"
בת חן אלישביץ (לבית ניזרי), בת 30, נולדה בבית דתי לאומי בקריית גת. "אמא חיפשה מסגרת תורנית חזקה ולא הייתה אפשרות כזו מלבד חב"ד. לכן אני וחמשת אחיי ואחיותיי למדנו במסגרות של חב"ד. באופן אישי ראיתי את עצמי כדתייה לאומית ולא חשבתי שאהיה חב"דניקית". היא מספרת שתמיד התחברה לתנועה והתעמלות והשתתפה בחוגי ספורט ומחול רבים ומגוונים. "ידעתי שאני רוצה להתפתח בתחום הזה. זה היה החלום שלי". כשסיימה את בית הספר החלה ללמוד לתואר ראשון בחינוך גופני בגבעת וושינגטון.
בת חן הייתה אז בת 19 והעתיד נראה ורוד: היא הגשימה את חלומה ולמדה חינוך גופני, ובנוסף לכך התחילה לצאת לשידוכים והכירה בחור בשם יהושע אלישביץ. יהושע ובת חן נפגשו לפגישה אחת ארוכה ומוצלחת, מצאו חן זה בעיני זו וקבעו להיפגש בשבוע שלאחר מכן. אלא ששבוע לאחר מכן השתנו חייה של בת חן לנצח.
"לקראת סוף הסמסטר למדתי עם חברות למבחן בבית של אחת מהן, ואחר כך נסענו חזרה למכללה", היא משחזרת. "הייתי מאוד עייפה, התיישבתי במושב שליד הנהג ונרדמתי". היא התעוררה בבהלה כשאור חזק סנוור אותה. "קלטתי בשבריר שנייה שרכב בא ממול והוא הולך להיכנס בנו חזיתית". הרכב התנגש בהן בעוצמה, ולאחר כמה רגעים בת חן מצאה את עצמה מוטלת על רצפת הרכב, למרות שהייתה חגורה. "הייתי מעורפלת ומטושטשת. ניסיתי לקום ולא הצלחתי להזיז את הרגליים. אז עוד לא הבנתי מה זה אומר. הרכב היה אפוף עשן לבן וסמיך. לא ראיתי ולא שמעתי את החברות שלי וחיכיתי שמישהו יבוא לחלץ אותנו. הבנתי שקרה משהו נורא, ובנוסף לכך לא הצלחתי לנשום!" היא לוקחת נשימה וממשיכה: "נבהלתי מאוד: הרגשתי שאלה הרגעים האחרונים שלי ושאני חייבת להילחם עליהם עד שמישהו יבוא ויחלץ אותי. אמרתי לעצמי: אין מצב שזה נגמר! את לא יכולה לוותר לעצמך, את חייבת להמשיך לנשום עד שיחלצו אותך! החיים שלי עברו לפניי כמו סרט – החלומות, השאיפות, המשפחה, החברות. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיגמר עכשיו, זה רק התחיל". את חייבת להתעקש על החיים, אמרה לעצמה ברגעים הקריטיים הללו. לאחר כמה רגעים הגיע אמבולנס שחילץ אותה מהרכב הפגוע ולקח אותה למרכז הרפואי ברזילי.
שתי המכוניות נהרסו לחלוטין. כל מי שהיה מעורב בתאונה נפגע?
"כולם יצאו עם מכות יבשות בלבד. רק אני נפצעתי קשה", היא אומרת. במהלך התאונה ראשה היטלטל חזק קדימה ואחורה, כמה חוליות נשברו והצוואר נפגע. "באמבולנס הבנתי שאני לא מצליחה להזיז את הרגליים ונורא נלחצתי. כל הזמן שאלתי את הפרמדיק 'מה קורה לי?'. לחצתי לקבל תשובות". "הרגליים הן כל החיים שלי! אני סטודנטית לחינוך גופני", הסבירה לו והוא רק אמר: "הכול יהיה בסדר, אל תדאגי".
בברזילי היא עברה ניתוח להוצאת הטחול ואחריו הועברה לסורוקה, כשהיא מורדמת ומונשמת, כדי לעבור ניתוח לקיבוע חוליות. "כשהתעוררתי מהניתוח הרופאים הבינו שהפגיעה העיקרית היא בחלק הגוף התחתון שהשתתק, אבל הראש והידיים ב"ה עובדים, דבר שלא היה ברור לפני כן".
שוברת את הסטטיסטיקות
לאחר שהתעוררה וחומרת הפגיעה התבררה, בת חן החלה תהליך שיקום ארוך. היא שוחררה מאשפוז לשיקום של חצי שנה בתל השומר והייתה צריכה לסלול לעצמה דרך חדשה לגמרי. יהושע, ששמע על התאונה, היה מזועזע עד עמקי נשמתו. "בהתחלה לא ידעו אם אחיה בכלל. מצבי היה קשה וזה טלטל אותו מאוד". כשהתחילה להבין את מצבה, היא מספרת, כמו דברים רבים שאבדו בחייה, הייתה בטוחה שגם הקשר הזה יהיה לנחלת העבר. "הייתי מאוד עסוקה בניסיונות שלי להשתקם ולא הייתי פנויה למשהו אחר", היא נזכרת. בלי ידיעתה ומאחורי הקלעים יהושע כל הזמן בירר מה מצבה, ובשלב מאוחר יותר של השיקום הוא פנה אליה והביע רצון לחדש את הקשר ביניהם. "לא העליתי על דעתי שהוא מעוניין להמשיך בקשר עם מישהי שעברה תאונה כל כך קשה ושלא ברור איך תשתקם ממנה".
גם היא עדיין לא עיכלה את מצבה הרפואי ולא השלימה איתו. "כשהעבירו אותי לשיקום, אמרו להוריי שבשיקום ילמדו אותי לחיות עם כיסא גלגלים. לי לא אמרו את זה באופן ישיר, ולכן הייתה לי הרגשה שהמצב הזה הוא זמני וחולף. חשבתי שאעבוד קשה ואחזור ללכת על שתי רגליים". כשהרופאה נכנסה אליה לראשונה בתחילת השיקום היא תיארה מה עומד לקרות ואמרה שצריך להתאים את הבית לכיסא גלגלים. "אז חדרה בי לפתע ההכרה שמדובר על משהו מאוד לא זמני. היא פנתה אליי ואמרה: 'כאן תלמדי להיות עצמאית על כיסא גלגלים'. התפרצתי עליה: 'באתי לכאן כדי לצאת מפה על שתי רגליים!'. לא יכולתי לשמוע אותה. הרגשתי שאם אקבל את זה - אשבר. נלחמתי במציאות, ברופאים ובכל העולם", היא משחזרת ומוסיפה כי בשלב הזה גם אמונתה והחיבור שלה לה' התחזקו והתעצמו. "ברגעים שאין במה להיאחז במציאות, פונים לה'".
היה לך כעס כלפי שמיים?
"כמובן. שאלתי המון שאלות, כמו למה דווקא אני, למה דווקא הרגליים, שהן הכלי להגשמת החלום שלי, איפה אלוקים בתוך החושך הזה? חיפשתי תשובות ודרכן ביקשתי את ה'. אני חושבת שדווקא לאנשים דתיים יש את השאלות הללו בצורה יותר חזקה, כי אנחנו מאמינים שה' הוא טוב", היא אומרת, "אז איפה הטוב פה? יחד עם זאת, הקשר שלי עם ה' התחזק בזכות זה. קודם לכן הייתי עסוקה בעיקר בחיצוניות, לא נכנסתי לתוך הנפש ולא שאלתי שאלות עמוקות. אם הייתי עצבנית הייתי יוצאת לריצה", היא צוחקת, "לא בדקתי את המקור והשורש". בדיעבד הבינה שהתאונה הכריחה אותה לשאול שאלות ולהתבונן פנימה. "כשכבר לא הייתה תקווה במציאות – חיפשתי דברים פנימיים להיאחז בהם. הייתי בוכה הרבה ומתפללת הרבה. לפני זה קצת שכחתי מה'. הרגשתי כוחי ועוצם ידי. אני חזקה והגוף שלי חזק, העולם פתוח בפניי. הפגיעה בגוף טלטלה אותי מאוד. הגוף פינה מקום והפנימיות יצאה לאור". היא התחילה לחפש מה אמיתי, נצחי וחזק בעצמה ובמציאות וביקשה מה' שייתן לה כוח להתמודד: "לא יכולתי לעשות את זה לבד, זה היה קשה מדי. יחד עם השבר והכעס, האמונה החזיקה אותי והרגשתי שה' מעביר לי מסר שהכול יהיה בסדר ושהוא איתי".
ואכן, הרופאים הודו שהיא בבחינת נס רפואי: בתחילה חשבו שהיא לא תשרוד, אחר כך טענו שהיא תבלה את כל חייה במיטה. "שברתי כל מיני סטטיסטיקות ואבחנות רפואיות, וזה רק בזכות האמונה", היא אומרת.
"אני רוצה את הקשר איתך"
כשבת חן חזרה לביתה על כיסא גלגלים ועם הבנה שאם לא יקרה נס היא תישאר בכיסא לתמיד, יהושע ביקש להמשיך ולהיפגש. "לא הבנתי למה", היא מודה. "היה לי ברור שאין לזה סיכוי. כאב לי מאוד המצב שלי ונושא הזוגיות היה כואב במיוחד. לא רציתי לפתח ציפיות ולהתאכזב". בכל זאת היא הסכימה להיפגש איתו פעם אחת כדי להיפרד ולהשאיר את הסיפור מאחוריה. אבל יהושע, על אף שראה את מצבה והבין שכבר לא תוכל ללכת, התעקש: "אני רוצה להמשיך את הקשר איתך".
האמנת לו?
"לא הבנתי למה הוא צריך את זה", היא עונה. "כל הסביבה שלו ניסתה לשכנע אותו לרדת מזה, אבל הוא אמר לי: הלב שלי אומר אחרת, אני רוצה להיות איתך. כולם אומרים לי שאת הולכת להגביל אותי לכל החיים, אבל אני מרגיש שאיתך אני לא מוגבל ואני יכול להגיע לאן שאני רק רוצה. אני מסתכל עלייך ורואה שהמהות שלך נשארה אותו הדבר. יש לו יכולת ראייה פנימית ועמוקה מאוד", היא אומרת.
אף על פי שהייתה בטוחה שבסוף האסימון ייפול אצלו והוא יבין שזה לא בשבילו, היא ניסתה לעשות כל מה שביכולתה כדי להוכיח לו, לעצמה ולעולם שהיא אינה מוגבלת ואינה תלותית: היא למדה לנהוג ברכב לבדה, נרשמה ללימודי עבודה סוציאלית והייתה מגיעה ללימודים וחוזרת מהם בכוחות עצמה.
"פיתחתי עצמאות ברמה הכי גבוהה שיכולתי וזה נתן לי הרגשה מאוד טובה. אני חושבת שזה גם נתן ליהושע ביטחון להישאר בקשר איתי, כי הוא הבין שלא אהיה תלויה בו כמו שכולם אומרים. לאט לאט למדתי לקבל את המציאות ולפעול בתוכה בצורה הטובה ביותר. פיתחתי לעצמי דרך חדשה". הספורט כבר לא היה אופציה בשבילה. מתוך הקושי וההתמודדות היא בחרה ללכת לתחום הטיפולי. "זה היה מעין ריפוי בשבילי. הרגשתי שכשאתן לאחרים - זה ירפא אותי וייתן לי כוח". כשנה לאחר התאונה בת חן ויהושע עמדו מתחת לחופה.
איך המשפחה שלו קיבלה את העובדה שהוא מתחתן עם אישה נכה?
"בהתחלה מאוד חששתי מזה", היא מודה. לשמחתה, אמו של יהושע קיבלה אותה במאור פנים ובחיבוק גדול. "עד הדקה של החופה לא האמנתי שזה אכן יקרה", אומרת בת חן. "לאחר החתונה חמותי אמרה לי: ידעתי שהבן שלי מאושר וטוב לו, ולא יכולתי להתווכח עם זה. אמרתי לה שאני לא יודעת אם אני הייתי יכולה לקבל את זה כמוה, ברוגע ובשמחה. בכל זאת, זה מצב מאוד לא רגיל. נכנסתי למשפחה מדהימה", היא אומרת בסיפוק.
כיום הם מתגוררים באור יהודה ומנהלים בית חב"די לכל דבר. "באמת כשהייתי צעירה לא חשבתי שאנהל אורח חיים כזה, אבל התחתנתי עם חב"דניק שורשי והחיבור העמוק שלי לרבי מלובביץ' הכריע את הכף". בעלה יהושע הוא מורה ומחנך במקצועו.
700 אלף שקלים ביומיים
בת חן הייתה ונשארה שאפתנית והישגית. "אחרי התאונה זה אפילו התחזק, כי רציתי להוכיח שאני מסוגלת להיות כמו כולם. לא בטוח שזה נבע ממקום טוב", היא מודה. היא השלימה תואר ראשון ותואר שני בעבודה סוציאלית, למדה פסיכותרפיה קוגניטיבית וכיום מטפלת בקליניקה פרטית בביתה. בנוסף לכך היא גם מדריכת כלות. במהלך הלימודים האינטנסיביים היא ילדה חמישה ילדים בתוך שבע שנים, וכל זאת כשהיא יושבת בכיסא גלגלים ופלג גופה התחתון משותק.
"גם היום עוד יש לי רגעים קשים מאוד", היא אומרת. "אני חיה עם הפציעה ועושה כל מה שאני יכולה, אבל התקוות והחלומות להבריא לא נעלמו. כל פעולה פשוטה לוקחת לי הרבה יותר זמן וכוחות מאשר לאישה בריאה. כמובן שלעבור הריונות ולידות זה מורכב פי כמה וכמה. לשמחתי, בעלי, שאוהב ילדים ואת הטיפול בהם ושואף למשפחה ברוכה, עוזר בכל דבר: הוא קם בלילה לתינוקות, כי בשבילי זה מורכב מדי, ובאמת מסור מאוד לבית. אני רואה את הטוב הגדול שבחיי, ועדיין יש ימים שבהם אני מרגישה מרוסקת ואין לי כוח להתמודד יותר".
מתוך הרצון החזק והאמונה שתבריא, לפני שנתיים היא עברה ניתוח בצוואר. מדובר בניתוח להשתלת תאי גזע בחוט השדרה. "זה טיפול מחקרי חדשני, שסובר שתאי גזע יכולים לחדש כל תא בגוף. היו משותקים שעברו את הניתוח הזה וקמו על הרגליים. שמעתי על הניתוח הזה ומאוד רציתי לעשות אותו, למרות שהוא יקר והתבצע בחו"ל". זה היה נראה בלתי אפשרי, ולכן כחסידת חב"ד היא התיישבה לכתוב לרבי באיגרות הקודש. "במהלך השנים הציעו לי טיפולים רבים", היא אומרת, "אבל לא קיבלתי ברכה מהרבי לאף אחד מהם. הפעם התשובה נפתחה במילים: תחזור לאיתנה הראשון כפשוטו וכמשמעו".
בת חן החליטה שהיא מנסה לממן ולעשות את הטיפול הזה. בעלה חשב שהשתגעה מכיוון שהיה עליה לגייס 700 אלף שקלים לשם כך, אבל היא יצאה לקמפיין והשיגה את הכסף באופן בלתי נתפס בתוך יומיים בלבד. הניתוח התבצע בקפריסין - לשם מגיע המנתח האמריקני כדי לנתח מטופלים מאירופה - והשיקום היה קשה מאוד: "כאבים, חולשה עצומה וחודשיים של התאוששות. היה לי תינוק בן שלושה חודשים והיה לי קשה מאוד".
הניתוח הצליח?
"אמרו לי שלוקח זמן עד שהתאים יתרבו ואי אפשר לדעת איך הגוף יגיב. זה קשה כי הציפייה ארוכה מאוד. זה מבחן באמונה", היא אומרת. "הם אמרו שיעברו מינימום שנתיים עד שהשפעת הניתוח תורגש, ובסוכות יעברו שנתיים", היא נאנחת. "לפעמים אני רוצה שמישהו יבוא ויגיד לי: זה לא יקרה לעולם, את לא תבריאי. תתמודדי. התקוות והציפיות קשות לי". מכיוון שהפציעה שלה לא מובהקת ויש חילוקי דעות רפואיים לגביה, אין ודאות במצבה. חוט השדרה שלה לא נקרע לגמרי, אך יש בו חבלה ובצקת. "אני מרגישה שה' מבקש ממני לעשות מה שאני יכולה למען בריאותי, אבל גם לאפשר לדברים לקרות כפי שהם, מתוך שמחה. זה קשה. אני צריכה ללמוד לשמוח במה שקיים ולא לחיות כל הזמן בתחושה שתמיד יש עוד פסגה להשיג ובלעדיה אין שלווה. אני קמה לחיים מלאים בעשייה ואני שמחה בהם, אבל אני לא מפסיקה לייחל להבראה ושיקום".
איך הילדים מתמודדים עם העובדה שאמא לא יכולה ללכת?
"בערך בגיל הגן הם מתחילים לשאול שאלות. אני מסבירה להם בפשטות שעברתי תאונה והרגליים שלי נפגעו ומספרת להם גם על התקווה שלי להבריא. הם יותר מאמינים ממני", היא צוחקת, "פעם אחת, כשהלכתי לנוח במיטה, הם לקחו את הכיסא והחליטו לזרוק אותו לפח. למזלי שמעתי את התכנונים שלהם לפני שהם יצאו איתו מהבית", היא צוחקת. "הם חשבו שאם יזרקו אותו לפח לא תהיה לי ברירה ואני אקום. אם הייתה לי אמונה כמו שלהם, אולי הייתי כבר קמה והולכת".
*** סיפור מהחיים ***
לפני שש שנים נדהמה בת חן לקרוא ספר שתיאר לפרטי פרטים את סיפורה האישי אף על פי שנכתב על ידי סופרת שכלל לא הכירה אותה
לפני כשש שנים יצא לאור ספר שכתבה הסופרת החב"דית ליבי קליין. הספר נקרא 'גם כי אלך' והוא מספר על בחורה מוכשרת בשם גיטי. גיטי השתדכה עם בחור, אבל לפני החתונה עברה תאונה והפכה משותקת בפלג גופה התחתון. הספר מגולל את ההתמודדות שלה, של משפחתה ושל החתן המיועד עם הפגיעה והמצב החדש שנוצר בעקבותיה. בסופו של דבר הוא בוחר להתחתן איתה.
"כשהספר יצא לאור שאלו את ליבי אם היא כתבה אותו על בת חן אלישביץ. היא שאלה: 'מי זו? אני לא מכירה אותה. כתבתי הכול מפרי דמיוני'. ואז סיפרו לה שהזוג מהספר שלה קיים במציאות. היא הייתה בהלם לשמוע את זה. יצרו בינינו קשר ובאחד ממוצאי השבת הגענו אליהם. היא ירדה עם הספר לפגוש אותי בחניה, כי הבית לא נגיש ולא יכולתי לעלות אליהם. המפגש היה מאוד מרגש, היא הייתה בהלם. היא אמרה לי: 'את גיטי! זה כאילו יצאת מהספר שלי! מאיפה באת לי?'. שתינו מאוד התרגשנו". בשלב הזה בת חן עדיין לא קראה את הספר ולא הבינה איך ליבי חשבה על הרעיון הזה בכלל, אבל כבר בפגישה הראשונה היה ביניהן "חיבור שמימי" כהגדרתה.
איך הרגשת כשקראת את הספר?
"לא היה לי פשוט בכלל", היא מודה. "זה החזיר אותי להתמודדות הראשונה ולנקודות כואבות במיוחד". בת חן מעידה כי ליבי תיארה הכול בצורה מאוד מדויקת. "תהיתי איך היא ידעה איך זה מרגיש ומה עובר בראש של אדם שעבר טראומה כזאת. היו סיטואציות וניואנסים שהיו כל כך דומים לסיפור שלי, ולא הייתה לה שום דרך לדעת על זה, כי אלה היו דברים שביני לבין עצמי: תחושות, משבר באמונה, סיטואציות עם האנשים הכי קרובים. כאילו היא הייתה בתוך הראש והלב שלי, בלי להכיר אותי בכלל. לכן זה גם היה לי קשה".
המפגש המרגש ועוצמת ההשגחה הפרטית הביאה אותן ליצור מופע משותף, שאיתו חרשו את כל הארץ במשך שלוש שנים: "במופע סיפרנו את הסיפור שלי וגם את סיפורה של ליבי כסופרת, וכמובן שדיברנו על החיבור בין השניים". בזמן שבת חן סיפרה את סיפורה היא לוותה במצגת שהראתה חלקים מתוך הספר שדומים מאוד לסיפור שלה. הן גם היו שרות יחד לקהל הנשים הצופות ומדברות על השגחה פרטית, אמונה וביטחון. "זה חיזק המון נשים ונתן להן כוחות להתמודד עם מה שעובר עליהן בחיים האישיים. זו הייתה חוויה מדהימה וטובה", היא מסכמת. כיום הן כבר לא מופיעות יחד, אבל בת חן ממשיכה להופיע עם סיפורה האישי ברחבי הארץ ולחזק נשים ונערות להתמודד ולנצח.