יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

כבר אמרו חכמינו ז"ל בחוכמתם שחייב אדם ללמד את בנו תורה, אומנות ושחייה. אבל באף מקום הם לא אמרו שצריך ללמד אותו לדוג. לא שזה מעניין את שני היעקבינים הגדולים, שהחליטו שהקיץ מצודתנו תהיה פרוסה ברחבי הימים עד אשר נעלה בחכתנו דגים כחול אשר על שפת הים, שבו שוחים הדגים האמורים.

"אתם לא צריכים חכות, אני אתן לכם דגים", אמרתי להם כדי לסגור את העניין עם נזק מינימלי וביקשתי מאשתי שתזמין איזה לוקוס טוב לשבת. אבל היעקבינים החליטו שהם לא מעוניינים בקיצורי דרך. הם רוצים ללמוד לדוג ומי אם לא אביהם שבארץ ילמדם.

אופציה אחת הייתה לבשר לילדים הרכים שאבא לא טוב בהכול ושיוותרו. אבל הם כבר ידעו שאבא לא טוב בהכול מהפעם ההיא שבה ביקשו שאלמד אותם מה זה דיבל, והתעניינו האם כל האבות מגדפים את כל העולם ואחותו בזמן שהם מנסים לתלות תמונה פשוטה על קיר.

בין כך ובין כך מתברר שיש גבול כמה אפשר לאכזב ילדים, אז החלטתי לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים שמאליות, לקחת את הילדים לדוג ואולי על הדרך להעלות בחכתי גם את אהבתם ויראתם. אשרי המאמין.

ראשית, ניסיתי להיזכר מה אני יודע על דיג.

ובכן, כל מה שאני יודע על דיג אני יודע מאבי מורי, שגם הוא נאלץ להתמודד בזמנו עם יעקביני קטן שיש לו ג'וק בראש לגבי דיג. אבל שלא כמוני, אבא שלי הוא יוצא גרמניה משני הצדדים, אז הוא התפרץ אל הדלת שפתח לו בנו בחדוות למידה וביסודיות מעוררת השראה מהולה ביראה. יעקביני האב קנה לי ולו שתי חכות עם כל הציוד הנלווה, וכך היינו הולכים יחד כמה פעמים בשנה לדוג במימי נחל הירקון. וכשאני אומר לדוג אני מפרגן לנו מאוד. בכל ביקורינו בירקון לא דגנו ולו דג אחד. וכמה פיתיונות ניסינו... תולעים, מתכונים שונים של בצק מוזר, שוקולד טעמי, בלינצ'ס של סבתא. כלום. לא תפסנו לא מושט ולא שפמנון, לא בורי ולא ברבוניה. אפילו מגף לא העלינו בחכתנו. ומגף זה קלאסי.

לימים התברר לנו שמימי הירקון פשוט מזוהמים לאללה ואוכלוסיית הדגים בו מדולדלת משמעותית, אבל בזמנו פשוט הנחנו שאנחנו לא טובים בזה.

ובכל זאת ימי הדיג שלנו זכורים לי לטובה כבילוי משותף של אבא ובן שיושבים יחד ומנסים להבין למה הם הדייגים היחידים בנחל.

תקופת הדיג שלנו באה אל סופה כשפעם אחת החלטנו לשלם למקום שבו יש אגם מלאכותי ודגים שאפשר לסמוך עליהם. או אז הרגשנו סוף סוף את הסיפוק שבלתפוס דג, לשמוח בו חמש שניות ולהחזירו למים מהר מהר לפני שבעל המקום יבקש מאיתנו לשלם.

אז חמוש בזיכרונות ילדות, בעיקר האחרון שבהם, ניגשתי אל היעקבינים הקטנים ובישרתי להם שאבא רק חצי יקה ולכן אנחנו נוסעים למקום מיוחד בצפון שבו יש אגם ואנשים שתפקידם לוודא שהדגים יתלו את עצמם על הקרסים ובלבד שאף ילד לא ייצא מהפארק מאוכזב.

"לא עדיף ללכת לדוג בים או באיזה נחל?" שאל הגדול.

"עזוב, אני מקצר לך את הסאגה, האמן לי", הבטחתי לו, "דלג איתי לסוף הסיפור".

ואכן נסענו צפונה לפארק חביב סמוך לזכרון יעקב, שכרנו לנו חכות והסתופפנו סמוך לאגם והתחלנו להתעסק עם הציוד. הסברתי לילדים מה תפקיד הקרס, למה צריך מצוף ומה עניינה של המשקולת הקטנה. על הדרך גם התרשמנו משאר הדייגים, ותקרית דיפלומטית קטנה נרשמה כשהצבעתי על אחד הדייגים היותר מקצועיים, ולצערי גם מהיותר רחבים, וקראתי לילדים בקול "תראו את הקרס שלו". כאילו לומר, הדבר האחרון שגדל הגוף הזה צריך זה עוד מושט. לא נעים.

בכל אופן הילדים איבדו סבלנות לפרוצדורה ורצו להתקדם, אז השלכנו את החכות והתחלנו לחכות. מה אני אגיד לכם, יש תמורה לאגרה. דגים אובדניים כאלה בחיים לא ראיתי. באיזו חדווה הם תלו את עצמם על הקרסים! כאילו גם עליהם עובר אוגוסט עם הילדים בבית. והאכזבה על הפנים שלהם כשהחזרנו אותם אל המים, כאב לב.

בחשבון הכללי תפסנו משהו כמו שמונה דגים, אבל אם אני טוב בפרצופים כמו שנדמה לי אז יש מצב שתפסנו את אותו אחד לפחות ארבע פעמים.

היעקבינים הקטנים גילו יותר ויותר תושייה עם כל דג שתפסו והתחילו לתפעל את העסק לבד. הקטן שבהם אף ניסה לפתוח את אחד הדגים עם סכין חד־פעמית כדי "למצוא את האבן היקרה שהעשיר החביא בכובע", אבל אחיו הגדול הסביר לו ש"זה ממש לא הולך ככה, מה נראה לך", ואז הגיש לו סכין חיתוך נורמלית. התערבתי בזמן.

כשסיימנו לבסוף, כולנו היינו מותשים, מרוצים ומותשים. עשינו את דרכנו חזרה הביתה, לא לפני שעצרנו בזכרון לארטיק.

"מאיפה אתם באים חמודים?" שאל המוכר, והילדים סיפרו שהם הלכו לדוג עם אבא.

"הו הו", הוא אמר להם ואז הסתכל עליי בחיוך נחמד, "את זה הם יזכרו".

[email protected]