מבלי להביט לאחור

התמונות המחרידות מנמל התעופה בקאבול, בירת אפגניסטן, ייצרבו בזיכרון העולמי לעוד שנים ארוכות.

אחרי הנסיגה האמריקנית מהמדינה המפורקת, 20 שנה אחרי שפלשו אליה כוחות הצבא האמריקני בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר, הטאליבן כבש שוב את המדינה. שעות ספורות עברו מהנסיגה האמריקנית הבהולה ועד שאפגניסטן כולה נפלה בידי ארגון הטרור, מהרצחניים הקיימים בעולם.

הממשלה האפגנית שארצות הברית השאירה מאחוריה במדינה נכנעה ללא מאבק לטאליבן, שהחל את מסע הכיבוש־מחדש שלו כבר לפני מספר חודשים, כשהנשיא ביידן הכריז על היציאה הסופית מהמדינה המדממת. ביום ראשון השבוע, לאחר שהטאליבן הודיע כי כיתר את קאבול הבירה, נמלט נשיא אפגניסטן אשרף ראני יחד עם אשתו ומפקד הצבא מהמדינה, והשלטון הזמני עבר לידיו של עבדאללה עבדאללה, מי שעמד בראש השיחות בין הממשלה האפגנית לארגון הטרור. עבדאללה הודיע כי יתקיים מעבר שלטון סדיר לידי ארגון הטרור.

מרגע שנאמרו הדברים הללו החלה הימלטות המונית של תושבי קאבול לכיוון נמל התעופה. שם, חיילים אמריקנים חילצו במהירות את עובדי השגרירות האמריקנית יחד עם דיפלומטים מערביים נוספים. עשרות אלפי האפגנים שצבאו על גדרות נמל התעופה פרצו אותן וניסו לחסום את המטוסים מלהמריא. שני אפגנים נתלו על גלגליו של מטוס הצבא האמריקני, ונפלו ממנו אל מותם במהלך ההמראה. התמונות הללו הציפו את כל הרשתות, האתרים ועיתוני החדשות ברחבי העולם.

קרוב ליומיים אחרי שהתמונות הקשות מאפגניסטן נפוצו, הנשיא ביידן דיבר לראשונה בפני הציבור האמריקני על המצב. הרקע היה ביקורת חריפה שהתעוררה כנגד הממשל על שהזניח את בעלי בריתה של ארצות הברית במדינה. ביידן, בתגובה, אמר כי "החיילים האמריקנים לא אמורים למות במלחמה שהכוחות האפגניים לא מוכנים להילחם בה בעצמם". עוד הוסיף הנשיא כי "האמת היא שזה התפתח מהר משצפינו". גם דובר הפנטגון אמר דברים דומים: "איש לא היה יכול לחזות את התמונות מאפגניסטן".

אלא שהאמירות האלה רחוקות מאוד מלהיות נכונות. למעשה, כל מי שעקב בחודשים האחרונים אחר הנעשה באפגניסטן יכול היה לחזות במדויק מה יקרה ברגע שהכוחות האמריקנים יתקפלו.

"אף אחד לא הופתע ממה שראינו. הכול היה צפוי. אם היה משהו שאולי הפתיע זו הייתה המהירות, לאור מצג השווא של הצמרת האמריקנית שניסתה להסביר שזה לא הולך לקרות", אומר תא"ל (במיל') יוסי קופרווסר, ראש הפרויקט לנושאים אזוריים במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ולשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן. "התקווה האמריקנית הייתה שהצבא האפגני יוכל לעמוד, לפחות לפרק זמן קצר, מול כוחות הטאליבן. האמריקנים אמרו את זה כל הזמן, אפילו בימים שלפני ביצוע הנסיגה המלאה. העובדה שכל ההערכות המודיעיניות שלהם התפוצצו להם בפנים היא הסיבה המרכזית להפתעה, אבל אם הם רק היו מבינים מה המצב בשטח באמת ולא חיים באשליות כאלה ואחרות, הם לא היו מופתעים".

עד כמה זאת באמת הייתה הפתעה? אולי בכלל מדובר בסוג של ספין ששיווקו לציבור במטרה להעביר את ההחלטה הזו בתמיכה מלאה של הציבור האמריקני?

"אף אחד, כולל בממשל האמריקני, לא חשב שצבא אפגניסטן ישרוד לעד. הם דיברו על כיבוש קאבול תוך שלושה חודשים, ובסוף זה נגמר במספר שעות. האירוע הזה הפך להרבה יותר מהפתעה עבור האמריקנים, הם כבר במחוזות המבוכה מהתמונות ומהכישלון המודיעיני. הצמרת האמריקנית מבינה שהיא צריכה להביא תשובות למה שאנחנו רואים. הקריסה המוחלטת הזאת, במקום תהליך הדרגתי של העברת השלטון לטאליבן, זה משהו שהאמריקנים לא חשבו שנראה".

העובדה שאיש לא הופתע מכך שהטאליבן תפס את השלטון מעידה על זה שהאמריקנים 'הפקירו' ביודעין את אפגניסטן לידי הטאליבן?

"בוודאי. הם לא ניסו להסתיר את זה. הרי כבר טראמפ ניהל משא ומתן מול הטאליבן וחתם איתם על הסכם שלום מתוך הבנה שהארגון הרצחני הזה ישתלט מחדש על השלטון במדינה. היו להם תקוות שתיווצר מערכת מאוזנת שהטאליבן חלק ממנה, אבל לא השליט הבלעדי. משהו שדומה לחיזבאללה בלבנון. אבל אלה היו תקוות שווא, שהם לא באמת האמינו שיתגשמו".

"הדיבורים בארה"ב הם על הפתעה מהמהירות, אבל בכנות, כל מי שמכיר את אפגניסטן לא באמת היה יכול להיות מופתע", אומר רותם אורג, העורך הראשי של הבלוג 'וושינגטון אקספרס' ומומחה לפוליטיקה האמריקנית. "כוחו של צבא הוא ככוחה של החברה. אין דבר כזה חברה אפגנית או אומה אפגנית, לפחות לא במובן הקלאסי של ההגדרה. מדובר במדינה מאוד מגוונת מבחינה אתנית, מאוד מפוצלת חברתית, עם שורה של מיעוטים שכל אחד מהם לא ממש מחבב את השני, ולכן גם לא היה באמת כוח צבאי שיכול היה לתמוך בממשלה שהאמריקנים השאירו אל מול הטאליבן. לכן לקח שעות עד שזה התפרק".

יותר משהעגל רוצה לינוק

כמעט 20 שנה נלחמה ארצות הברית על אדמת אפגניסטן, החל מתום האולטימטום שהציב הנשיא לשעבר בוש לארגון שנתן חסות לאל־קאעידה ולמי שעמד בראשו, אוסמה בן לאדן. במהלך הזמן הזה, וכמו כל מעצמה שנכנסה לשטח אפגניסטן לאורך ההיסטוריה, ספגה ארצות הברית מכות קשות. אלפי חיילים אמריקנים נהרגו במהלך השנים בקרבות מול אנשי הטאליבן, כשלצד זה השקיעה ארצות הברית כטריליון דולרים במלחמה, שהפכה בעיני רוב מוחלט של הציבור האמריקני לחסרת כל תוחלת. במובנים מסוימים, החלו להשוות אותה למלחמת וייטנאם, שהסתיימה גם היא בכישלון אמריקני חרוץ. התמונות של מסוקי חיל האוויר האמריקני מחלצים את הדיפלומטים במהלך הנסיגה רק חיזקו את ההשוואה הזאת, לאור תמונות כמעט זהות מהנסיגה מווייטנאם בשנת 75'.

כל אחד משלושת הנשיאים האמריקנים האחרונים הבטיח לצאת מאפגניסטן. טראמפ היה זה שלקח את ההבטחה צעד קדימה, וניהל משא ומתן מול הטאליבן על יציאה אמריקנית שקטה. טראמפ התנגד מאז ומעולם למלחמה באפגניסטן, עוד הרבה לפני שהתמודד לנשיאות. העיתונאי בוב וודוורד, חושף פרשת 'ווטרגייט' ומי שכתב על טראמפ את הספר 'פחד', חשף בספרו את הדיונים שנערכו בממשל על היקפי ההשקעה האמריקנית באפגניסטן, השקעה שלא מניבה שום פירות. במהלך הדיונים הוצגו הנתונים והתחזיות לגבי היכולת האמריקנית להצליח באפגניסטן. הן היו עגומות במיוחד. סגן עוזר שר ההגנה לענייני ביטחון באסיה בימי אובמה, ד"ר פיטר לבוי, שקוּדם אצל טראמפ להיות האחראי לדרום אסיה במועצה לביטחון לאומי, אמר בפשטות שניצחון באפגניסטן בלתי אפשרי. "יש באפגניסטן אלפי תתי־שבטים... לכל אחד מהם יש קובלנה משלו. אפילו אם הטאליבן יפסיקו להתקיים, עדיין תהיה התקוממות באפגניסטן". נציג משרד החוץ בדיון ציין שלממשלה האפגנית אין לגיטימציה מצד הציבור באפגניסטן. הוא גם הסביר כיצד מבחינה כלכלית הטאליבן כבר שולט במחצית מאפגניסטן. למרות כל זאת, ראשי הצבא האמריקני התעקשו על הצורך להישאר באפגניסטן, וגייסו לשם כך גם סנאטורים רפובליקנים בכירים. אלא שטראמפ לא השתכנע, ואמר בפשטות ש"כל התוכניות האלה לא בונות אומה אפגנית".

בעקבות אותם דיונים, לצד ביקורים של בכירי הממשל בקאבול, הגיע טראמפ למסקנה שהדרך היחידה להגיע להישג כלשהו באפגניסטן היא לא פחות מהסכם שלום מול הטאליבן. ההסכם הזה נחתם בפברואר 2020, ונקבע בו שארה"ב ושאר הכוחות הבינלאומיים יצאו לחלוטין מאפגניסטן, לצד התחייבות של הטאליבן שלא לאפשר לאפגניסטן להפוך לבסיס לפעילות טרור, ולצד משא ומתן מול הממשלה המכהנת, שמטרתו לייצר שיתוף פעולה בין שני הצדדים בשליטה במדינה. המשא ומתן מול הממשלה בקאבול מעולם לא הגיע לשלבים מעשיים.

"בכל מה שקשור לאפגניסטן, משפט המפתח הוא 'יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק'", אומר אורג. "במשך 20 שנה ארה"ב הקיזה דם אמריקני, אימנה כוחות אפגניים ושפכה טריליון דולר על אפגניסטן, ובסוף בתוך שלושה שבועות נכבשה המדינה כולה, כאשר הנפילה הסופית קרתה תוך שעות ספורות. הציבור האמריקני רואה את זה, ושואל בכנות בשביל מה הוא צריך את זה, אם כל מה שהוא מקבל מהמלחמה הזאת זה ארונות של חיילים מתים".

זה לא קצת זיכרון קצר? הרי ארה"ב נכנסה לאפגניסטן לא בשביל להפיץ את ערכי הדמוקרטיה בעולם, אלא בגלל פיגועי התאומים שיצאו מהמדינה.

"זה נכון חלקית. זאת אכן הסיבה שבגללה נכנסו לאפגניסטן, וזאת אכן מדינה שהייתה תשתית מרכזית לטרור בינלאומי, אבל מהר מאוד נכנסה גם התפיסה של לכפות את הדמוקרטיה על האפגנים. בכירי ממשל בוש, כנראה למעט הנשיא בוש עצמו, מאוד האמינו בהפצת ערכי הדמוקרטיה בעולם. אלה אנשים כמו סגן הנשיא צ'ייני ומיודענו ג'ון בולטון שדחפו את הרעיונות האלה. ברגע שהאינטרס המקורי של הריסת תשתית הטרור די מוצה - והוא מוצה כשהטאליבן סולק מהשלטון ואחר כך שכבן לאדן חוסל, בכלל בפקיסטן - נותר רק הרצון להביא דמוקרטיזציה לאפגניסטן. זה נחל כישלון חרוץ, וזה גם מה שהציבור האמריקני רואה, לצד התמונות המזעזעות מנמל התעופה בקאבול".

והמטרה הראשונית אכן הושגה? הרי כל ההערכות המודיעיניות האמריקניות הצביעו על כך שברגע שיצאו מאפגניסטן היא תחזור להיות בסיס לטרור בינלאומי.

"צריך לזכור משהו. ההשוואה שעושים בישראל רבים, ויש בה הרבה מן האמת, היא לנסיגת ישראל מלבנון. התמונות משתי הנסיגות הללו מאוד דומות, כך שזה מקל את המלאכה. בשני המקרים נוצר ואקום, ובשני המקרים ארגון טרור רצחני מילא אותו. אבל יש שוני מהותי. לישראל היה אינטרס להיות בלבנון. בסוף לבנון גובלת בישראל, ולכן היו טיעונים טובים הן להישאר בלבנון והן לצאת ממנה. באפגניסטן זה סיפור אחר לגמרי. אין לארצות הברית גבול עם המדינה, ואם המטרה היא למנוע מהמדינה להפוך לבסיס טרור בינלאומי - בפועל 20 שנות כיבוש אמריקני לא ממש מנעו פיגועי טרור, לא ברחבי העולם וגם לא בארה"ב".

אבל לא מדובר בפיגועים שיצאו מהטאליבן או מאל־קאעידה.

"נכון, אבל בסוף היו פיגועים. התפיסה האמריקנית, במיוחד בשורות המפלגה הדמוקרטית, אומרת שכל המאבק הזה הוא לרדוף אחרי יתושים במקום לייבש את הביצה. הרי אם זאת לא תהיה אל־קאעידה זה יהיה דאע"ש, ואם לא הם אז פרוקסי איראניים, ואם לא הם אז מישהו אחר. המסקנה האמריקנית היא שהנוכחות על הקרקע לא תמנע פיגועים, אלא פעילות נרחבת בתוך המערב כדי לסכל מראש מוקדי הקצנה שיובילו לפיגועים מבית. בשביל לסכל פיגועים שיגיעו מהעולם הערבי, לא בטוח שצריך נוכחות פיזית. אתה צריך מודיעין טוב, וכמו שישראל מוכיחה שוב ושוב, לא צריך נוכחות צבאית בשביל זה".

כדי להבין עד כמה התפיסה הזאת רווחת צריך להתבונן בסקרי דעת הקהל בארה"ב על המהלך של ביידן. על פי מיזם ניתוח הסקרים '538', שמוכר לרוב מסקריו לקראת מערכות הבחירות בארה"ב, למעלה מ־70 אחוזים מהאמריקנים סבורים שהגיע הזמן לצאת מאפגניסטן. התמיכה ביציאה מגיעה משני צידי המפה הפוליטית. בנוסף, גם בקרב חברי בית הנבחרים והסנאטורים ישנו קונצנזוס די נרחב בנוגע ליציאה מאפגניסטן. דמויות בודדות, דוגמת בִתו של סגן הנשיא צ'ייני, חברת הקונגרס ליז צ'ייני, סבורות שארה"ב עדיין צריכה להיות נוכחת במדינה המתפרקת. לעומת זאת, כשהציגו לנשאלים מספר אפשרויות, החל מיציאה מוחלטת, דרך השארת נוכחות חלקית בשלל דרכים ועד לנוכחות מלאה כפי שהיה עד עכשיו, חלק ניכר מהאמריקנים העדיפו השארת נוכחות חלקית. את העובדה הזאת אפשר להסביר בעזרת נתון נוסף מאותם סקרים: כ־43 אחוזים מהאמריקנים סבורים שהשהייה באפגניסטן תרמה לביטחון ארה"ב, לצד 46 אחוזים שסבורים להפך.

העכשוויזם כשל

היציאה האמריקנית מאפגניסטן כנראה הייתה הכרחית, לפחות לפי דעת הקהל, אבל הדרך שבה הדברים נעשו סופגת ביקורת ציבורית נרחבת, במיוחד לאור התמונות מהבירה האפגנית. הנסיגה החפוזה שהונחתה כהוראה של רגע, גרמה לכך שלא ניתן יהיה לפנות בצורה מסודרת את כל האזרחים המערביים לצד אזרחים אפגנים שעזרו לארה"ב במהלך השנים, מה שהוביל להפקרתם של רבים מהם, שצפויים לשלם על כך בחייהם. העובדה הזאת הובילה לחילופי האשמות כבדים בין משרד החוץ האמריקני למשרד ההגנה בדבר האחריות לכישלון ביציאה.

בתקשורת האמריקנית הביקורת חוגגת. ברט ברויאן, יועצו של הנשיא אובמה למעורבות בינלאומית, כתב מאמר נרחב בעיתון USA Today, ובו קרא לביידן לפטר את היועץ לביטחון לאומי, ג'ייק סאליבן, בעקבות כישלון המהלך.

"צריך לומר בהגינות, אין דרך יפה או חכמה לסגת ממדינה. מדובר במהלך מסובך שטומן בתוכו המון אתגרים, לצד החיזוק המוראלי לכל ארגון טרור באשר הוא. יש סיבה שהטאליבן זכו לברכות חמות מחמאס ומארגוני טרור נוספים. זה נותן להם את התחושה, שאני בהחלט יכול להבין אותה, שאם הם יהיו מספיק עקשנים הם יצליחו לנצח את היריבים שלהם", אומר קופרווסר.

אולי אין דרך יפה לסגת, אבל ישנו גם העניין של התזמון. היה זמן טוב יותר לצאת, כזה שהיה משיג תמונות פחות מביכות עבור האמריקנים?

"בעיניי עוד לא היה זמן כזה. מה גם שדווקא בשנים האחרונות מספר הנפגעים האמריקנים באפגניסטן קטֵן באופן קבוע. אני גם לא בטוח שזמן כזה היה מגיע אי פעם. בשביל שזה יקרה צריכה להתרחש מהפכה בחשיבה האפגנית, כזאת שתיתן להם את היכולת לנהל מדינה בלי היד התומכת האמריקנית. זה לא קרה".

זה בכלל יכול לקרות, לאור ההרכב הדמוגרפי של אפגניסטן?

"זה יכול לקרות, אבל 20 שנה הן לא פרק זמן שמספיק לזה. במונחים של עמים, 20 שנה הן כלום ושום דבר. תסתכל על ישראל, אנחנו חיים עם שכנים שלא מוכנים לקבל את עצם קיומנו כבר יותר ממאה שנה. אי אפשר לעשות שינוי תודעתי שיגבש את כל השבטים האפגנים להיות עם אחד בפרק זמן קצר כל כך. לא בטוח שזה אפשרי בכלל, אבל גם אם כן, לא בפרק זמן כזה. לאמריקנים יש נטייה ל'עכשוויזם'. אם הם לא מצליחים להביא להישג הרצוי באופן מיידי, הם מתקפלים. במדיניות עולמית זה לא עובד ככה".

לצד הדברים של קופרווסר, אורג סבור שהיו עיתויים טובים יותר עבור האמריקנים לצאת. "הם יכלו לעשות זאת אחרי חיסול בן לאדן. באותו שלב המשימה שלשמה נכנסו הושלמה, ואז היציאה הייתה יכולה להיות מוצלחת יותר, במיוחד לאחר שגורמי המודיעין האמריקני הבינו שהם לא באמת הצליחו לבנות כוח מקומי יציב. יציאה אז הייתה מצטיירת כניצחון כגדול, כמשימה שהושלמה, ובסבירות לא נמוכה גם הייתה מוצאת את הטאליבן ואת אל־קאעידה לא מאורגנים מספיק כדי להשתלט במהירות על המדינה".

התמונות שאנחנו רואים מאפגניסטן יפגעו בטווח הארוך בביידן, או שהעובדה שזו אחת מהבטחות הבחירות שלו תסייע בזירה המקומית?

"תלוי כמה קשות יהיו התמונות. יכול להיות שהתמונה של אנשים נופלים ממטוסים בניסיון להימלט תהפוך לתמונת תבוסה, אבל עוד מוקדם לדעת. אפשר בזהירות להעריך שאם היינו קרובים יותר לבחירות האמצע בעוד קצת יותר משנה, ביידן לא היה יוצא מאפגניסטן".

ליציאת ארה"ב מאפגניסטן יש השלכות בינלאומיות נרחבות, מסביר אורג, שנובעות בעיקרן הן מהעובדה שאפגניסטן היא מדינה קריטית מבחינה גאוגרפית, והן מהעובדה שמדובר ב"בית קברות למעצמות". שלוש המעצמות הגדולות האחרונות בעולם ספגו מפולות במדינה ההררית במרכז אסיה: האימפריה הבריטית ניהלה שלוש מלחמות עד סוף העשור השני של המאה הקודמת לפני שהתקפלה; ברית המועצות ספגה כ־15,000 מתים במהלך עשור של מלחמה, והדבר זירז את התפרקותה; ואת המפלה האמריקנית העולם רואה היום. "המחשבה של ביידן מתבססת על העובדה שאין ואקום", מסביר אורג, "הוא יודע שמעצמה עולמית תצטרך להיכנס לשם במקומו, ובסבירות לא נמוכה מדובר ברוסיה או בסין. התקווה שלו היא שכמו שהוא, וכל המדינות שקדמו לו, קרסו באפגניסטן - כך גם היורשת שלו תסתבך שם. עבור ביידן העימות מול סין הוא היעד החשוב ביותר במדיניות החוץ, ואם סין תישאב לבוץ האפגני זה רק ישרת את האינטרסים האמריקניים".

לצד המאבק בין המעצמות, לנסיגה האמריקנית יש השלכות מקומיות קריטיות על המזרח התיכון. בעשור האחרון ארה"ב יצרה מסורת של הפרת התחייבויות למדינות ועמים שונים. האפגנים הם רק האחרונים ברצף הזה. קדמו להם הכורדים שהופקרו על ידי הנשיא טראמפ, ומעל כולם האוקראינים, כשהנשיא אובמה הפר את מסמך בודפשט שעליו חתם הנשיא קלינטון, שנועד להבטיח את שלמות הריבונות האוקראינית מפני פלישות רוסיות. בישראל, כמו בשאר מדינות המזרח התיכון, מפנימים את המציאות.

"אין ספק שהמעמד של המילה האמריקנית נפגע קשות", אומר קופרווסר. "אי אפשר להפקיד את הביטחון שלנו בידי ארצות הברית. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדאוג לעצמנו בכוחות עצמנו. זה משפט שאנחנו תמיד אומרים, אבל הוא מדויק להפליא. זה נכון לסוגיה הפלשתינית ונכון לסוגיה האיראנית. אני מאמין שבשעת הצורך האמריקנים יסייעו לישראל, אבל במישור המהותי ישראל, והאזור כולו, לא יכולים להפקיד את הביטחון שלהם בידיים אמריקניות".