שנה חלפה. פעם נוספת עומדים לפתחנו חגי תשרי בצלה של מגיפה. בשנה שעברה כבר למדנו שאפשר לומר את סדר העבודה בחצרות הבתים ולשמוע קול שופר גם במגרש המשחקים.
אך השנה עומד בפנינו אתגר חדש: הממשלה, כך נדמה, ממעטת בהטלת מגבלות על בתי התפילה, והמעט שהיא קובעת לא נאכף או מיושם. וגם אנחנו עייפנו. מאוד.
אבל אני מרגיש שדווקא במציאות כזו האחריות עוברת אלינו. וזו זכותה, וחובתה של כל קהילה וקהילה לקחת אחריות אישית וציבורית, ולא להסתפק בדרישות המינימום החוקיות.
לקראת החגים המתקרבים אני קורא לפתוח מחדש את מנייני החצרות, ולדלל ככל האפשר את הנוכחות בבתי הכנסת, למינימום ההכרחי עבור תפילה ראויה.
בבתי הכנסת יתפללו אך ורק מי שכבר התחסנו והחיסון שלהם בתוקף; תוך הקפדה חמורה על אוורור ומסכות ומרווחים גדולים בין המתפללים. קהילות שיש בהן ילדים ולא-מחוסנים, ייאלצו להעביר את התפילות החוצה. נכון שיש לכך מחיר, ובית הכנסת הוא מקום חיוני עבור חינוך ילדינו, אך אי אפשר להפקיר את המבוגרים שעלולים להידבק.
הרבה דרכים למקום לדבר אתנו, ומגיפה גם היא הזמנה לשמוע בקול ה', נחפשה דרכינו ונחקורה. הרבה צריך לתקן ולחזק בימים הנוראים הללו, אך בראש ובראשונה את חובת השמירה על החיים, שלנו ושל אחרים. דווקא כמי שמבקשים כל חייהם לעשות את רצון ה', הייאוש והעייפות מן השמירה על ההנחיות אינם אופציה.
הבקשה על חיים טובים וארוכים עומדת במרכז התפילות שלנו בראש השנה. אבל אין שום משמעות לתפילה לחיים, אם לא נשמור על החיים בעצמנו.