אילוסטרציה
אילוסטרציהצילום: ISTOCK

שאלה:

אשתי נמצאת בדיכאון כבר שנה וחצי. היא נמצאת בטיפול, אבל המצב בבית נורא ואיום. היא לא מתפקדת כמו שצריך. לפעמים יש לה התפרצויות של כעסים, בלי שום התראה מוקדמת, וזה יוצא עלי, ועל הילדים, ואני פשוט לא עומד בזה.

הפגיעה בילדים היא קו אדום מבחינתי. אני מנסה להגיד לאשתי, שאם היא מרגישה שהיא הולכת להתפוצץ, שתצא מהבית, שתלך לטייל איפה שהוא, שתעשה משהו שיעזור לה להירגע, ותבוא הבית כשהיא רגועה. היא לא שומעת לי, זה יוצר בינינו מתחים גדולים, והמצב רק מחריף, ואני מאבד את העשתונות, כשהיא מתפרצת בבית. מה עלי לעשות?


תשובה:

אכן הסיטואציה הזו שאשתך מתפרצת על הילדים היא קשה מאוד, וכמעט בלתי אפשרית להכלה. והקושי שלך בהחלט מובן.

אך הבה ננסה לחשוב על התמונה הרחבה - מה המקום שלך , כבן הזוג של מי שמתמודד עם דיכאון, ומה התפקיד שלך בתוך הסיטואציה הקשה הזו.

אשתך נמצאת כעת בהתמודדות גדולה מאוד, מול הדיכאון. מהם הדברים שהיא זקוקה להם במישור הרגשי, מבן הזוג?

א.

הכרה בדיכאון. הכרה בדיכאון היא הכרה עמוקה שהיא לא אשמה במצב, שהיא לא בחרה בדיכאון, ושאין ביכולתה להעלים אותו - כמו שאנו רגילים להתייחס לכל מחלה פיזיולוגית. כשיש הכרה בדיכאון, הקושי שלך והאכזבה שלך הם לא מאשתך, אלא מהמחלה שנכפתה עליה. כשבתוך תוכך תנקה אותה מאשמה, הדיכאון לא יהיה חוצץ ביניכם, אלא אתם תסייעו זה לזה בהתמודדות מולו. לעומת זאת, כאשר העמדה הפנימית של בן הזוג שאשתו אשמה בדיכאון שלה, זוהי עמדה פוגענית ומזיקה, ובמקום שהאישה תקבל כח ועידוד מבעלה - היא מקבלת מסר מאשים, מחליש, שמחזק את הדיכאון ואת תחושת הבדידות והמצוקה.

ב.

הדבר השני אחרי הכרה בדיכאון - הוא קירבה. למרות שלא קל ולא נעים לשהות בקרבתו של אדם דכאוני ומריר, אשתך זקוקה לקירבה. למילים חמות שמאמינות בה, שרוצות בה, שמכילות את כאבה. שנוסכות תקווה וביטחון שהיא תתגבר על הדיכאון ותחזור להיות מה שהיא באמת.

וכעת אחזור למה שתיארת, בשאלתך, שאתה מצפה מאשתך להשאיר את הכעסים שלה מחוץ לבית, והיא לא מקבלת את זה. אם ננסה להיכנס לנעליים של אשתך, נוכל לחוש שבעצם יש בדבריך מסר של הטלת אשמה: את יכולה לשלוט בכעסים שלך - אל תכניסי אותם הביתה. ומעבר לכך - יש בדבריך גם מסר של ריחוק - תתמודדי לבד . אל תביאי לכאן את הדיכאון. אנחנו לא רוצים לראות אותו.

איך אמורה להיות תגובה שיוצאת מתוך הכרה בדיכאון, וקירבה? להביט אל האישה במבט אוהב ומאמין, גם כשהיא מתפרקת, לא להאשים לא לכעוס ולא לשדר אכזבה, לתמוך ולעודד, לקבל את זה שהילדים חשופים לדיכאון, על אף שזו מציאות מצערת וקשה מאוד, כי פשוט אין ברירה אחרת. למצוא את הדרך לתווך להם את המציאות, בהתאם לגילם, שאמא כועסת בגלל שקשה לה, ושהם לא אשמים.

להיות אמפתי גם לכאב שלה ולאכזבה שלה מעצמה, שהיא מתנהגת כך. היא בוודאי לא רוצה להיות אמא רעה, וזה כואב לה לא פחות ממה שזה כואב לך. וככל שאתה תהיה אמפתי ונקי מהטלת אשמה על אשתך - כך יתכן שתוכלו גם לחשוב ביחד איך להקל את סבלם של הילדים, ואיך לצמצם אותו.

הרצון להגן על הילדים - טבעי ומובן מאוד. בסיטואציה הקיימת הפגישה שלהם עם מצבה של אמא בלתי נמנעת, זו לא מציאות שניתן לברוח ממנה, והמחשבה צריכה להיות לא על אפשרויות בריחה אלא על דרכי התמודדות והסתגלות.

הדיכאון הוא שקוף, כידוע, וגם לאדם החווה את הדיכאון קשה להכיר בו - על אחת וכמה וכמה לאנשים אחרים. ולכן במקרים רבים גם בן הזוג זקוק לכתובת מקצועית, לתמיכה ולהדרכה.

--

הרב נתן שלו - רב הישוב מבואות יריחו ויו"ר עמותת "חיים של טובה" המעניקה הכוונה וסבסוד לטיפולים פסיכולוגיים.