הנכּבה היתה צודקת

מאז תחילת ימי הציונות הראו והפגינו הערבים ככלל בארץ ישראל סלידה, קנאה ומיאוס, עוינות ואלימות, רצחו יהודים, השחיתו גופות, שרפו שדות ויערות, גנבו מכוניות והשחיתו רכוש, העלילו עלילות, גייסו את העולם נגדנו, דקרו בסכינים, רגמו רכבים, הרעילו מאכלים, אנסו נשים, הטרידו ילדות, פוצצו מסעדות ואוטובוסים, ריגלו ובגדו, תיעבו את דגלנו ושנאו את חיילינו, שיקרו, רימו, ביזו, השמיצו, וניצלו.

הטרוריסטים שלהם פגעו ביהודים בתוך בתים ובדרכים, היללו רוצחי יהודים, חטפו צעירים יהודים, צברו נשק, רצחו מעסיקים, שיבשו שנת הליל בקריאת המואזין הרועשת – ומה עוד יעשו מוסלמים מאמיני אללה הרחמן?

הערבים דוחים בשאט נפש את מדינת ישראל – כפושעת, גזענית, קולוניאליסטית, גזלנית, כובשת. והערבים עדיין פה, איתנו.

המאבק מולם היה מגיע לסיומו אילו כל ערביי הארץ התייהדו, התבוללו, או עזבו. אז היה שקט וביטחון. הערבים כציבור לעולם לא יכירו הכרת-אמת בזכות הקיום הלאומי של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. הלכידות השבטית הערבית, יחד עם תחושת העוול שספגו מהיהודים – מונעות השלמה ושלום.

לא התרצו בתש"ח, לא אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, לא בהסכם אוסלו ב-1993, ולא יתרצו גם בעוד 300 שנה. הם לא יוותרו, יתפשרו, יתרככו, יתחרטו, יסלחו, ישכחו. לעולם לא. כי הם מאמינים בקנאות שאדמת ישראל זו פלשתין מולדתם, ועל היהודים לצאת ממנה.

אין סיכוי להזיז את הערבים-ככלל מילימטר בכיוון קבלת המדינה כלגיטימית. לא פרנסה ולא השכלה, לא זכויות ולא פריבילגיות, לא מינויים ולא תקציבים, לא חוגי ספורט משותפים ולא עמותות ידידות, וגם לא למידת השפה הערבית – אין באלה לקעקע את הסרבנות הערבית – אלא בכוחם להיפך, להחריף ולהסלים את הסרבנות. הערבים הם אנשים רציניים, מאמינים בקוראן ובמסורת האסלאם. כל הארץ שלהם, ואללה בצדם.

מצעד האיוולת היהודית-ישראלית נמשך דורות. למרות מלחמות וטרור, הסכמים מופרים והבטחות חלולות, והטחת כזבים כמו "אקצה בסכנה" או ישראל מדינת אפרטהייד, היהודים לא מודים בעובדת תמידות הסכסוך. לשקר יש רגלים והאמת נעדרת. אנו עדים למקרה מיוחד של תודעה מזויפת, הכחשה עצמית, בריחה מהמציאות.

ערבי רוצח יהודי... אה, לא כל הערבים ככה. נכון. אונסים בחורה יהודייה... אה, לא להכליל. מציתים בית... אה, זה רק בודדים ששורפים. חוסמים דרכים ומאיימים על יהודים – אבל אתמול קניתי קילו תפוחים מערבי נחמד. ערבים מתנהגים בפראות... זה מיעוט שולי. יש מקרי התפרעות בבריכת שחייה או בפארק... אה, לא כולם ככה. יש גם רופאים, רוקחים, מרצים, ועיתונאים, מקרב ערביי הארץ.

די לדמיונות והזיות, די למחרחרי אוטופיה, די לחיבוק האוייב, די לשפיפות קומה, די להעריף טוב על אוכלי חינם. די לסבול ציבור בקירבנו שמבעבעת שנאה בליבו. אילו יכלו הערבים, היו מחוללים מהדורה של תרפ"ט בתל אביב. שלא יהיו לכם אשליות, יהודים.

יהודי: לך לשדה וליער, לך להר ולעמק, לך לכביש – והאיום עלול לארוב לך בהפתעה. כמו במעיין דני, ליד המושבה מגדל, עין יעל, ערד, ושביל של טל מנשה.

בא אני להדגיש: הנכּבה בזמנו ובדיעבד היה צודק ונחוץ... אבל לא מספיק. היו זמנים שאדם נהנה מחופש ביטוי, להביע דעתו ללא מורא, או לציין עובדה ללא כחל וסרק. הנה דברי משה סמילנסקי משנת 1914, איש רחובות שהאמין בדו-קיום בין יהודים וערבים, אבל לא נרתע לומר מה שעל לבו. סוג של מוטו ללא צנזורה: "יש לנו עסק עם עַם פראי למחצה... וזהו טבעו: אם יחוש בך כוח – ייכנע לך וישמור גם את שנאתו לך בליבו. ואם ירגיש בך רפיון – ימשול בך."

מאז חלפו יותר ממאה שנה, ויעברו אלף, ולא יימצא משפט יותר מדויק סוציולוגית, פסיכולוגית ולאומית, כדי לשפוך אור על סבך היחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל.