כשאני נפצעתי ראש הממשלה לא צלצל אלי.
התקשורת והרשתות חגגו אתמול על שיחת הטלפון בין ראש הממשלה לאביו של פצוע הירי מעזה.
בין החוגגים היו עיתונאים ופוליטיקאים, אוהבי בנט ושונאיו, אבל קולם של הפצועים לא נשמע, באתי ובמלא הענווה להשמיע את קולם של הנוגעים בדבר, של אלה שלמענם שיחת הטלפון הזו נועדה, להשמיע את קולם של הסובלים, שמיום פציעתם חייהם השתנו, שנתנו מגופם למען העיתונאים והפוליטיקאים שבכל יום, בוקר וערב מלהגים בעד או נגד בכל ענין גדול כקטן , וכל יום כל היום הם כל הזמן ובכל ענין בעד או נגד ראש הממשלה הנוכחי או הקודם.
נשים לרגע בצד את הפוליטיקה ונחשוב על הפצוע ומשפחתו.
אשתף אתכם בחוויות של כותב שורות אלה, בחדר טיפול נמרץ נשמתי, בבית החולים "הדסה עין כרם" לפני כ 33 שנה, אני שוכב מורדם ומונשם. שרוף ב 75% מגופי בכוויות בדרגה שלישית. כאבי תופת ואני מנסה להבין מה קורה סביבי, ברגעים שאני ער בין ההרדמות. קולה של אשתי עדינה ז"ל מנסה ללטף ולעודד אותי, ברקע פוליטיקאים הבאים לבקרני ולהצטלם ליד מיטתי בחדר שכולו סטרילי ואסור בכניסה. אשתי מונעת אותם מלהתקרב למיטתי, מרשה להם לעמוד רק בפתח החדר ומונעת את כניסתם פנימה מחשש לזיהומים.
כהיום גם אז, יש בעולמנו ציניים ובהם גם פוליטיקאים, אינני בוחן כליות ולב, אינני יודע מי רגיש ומי אדיש, ומי מבניהם עושה על הפצועים "סיבוב". אבל כפצוע קשה בפעולת טרור שמרגיש שהעם איתו ואפילו ראש הממשלה מתקשר לדרוש בשלומו, אתה חש שייסורי התופת שאתה חווה כאילו יש להם עוד שותפים.
גם אם ראש הממשלה לא זוכר את שמך וגם אם הוא לא יודע באיזה בית חולים אתה מאושפז. לפצוע ולמשפחתו הכואבת צלצול הטלפון חשוב, לשכב בטיפול נמרץ כשאתה יודע שאלפי אנשים מתפללים לרפואתך ובתוכם גם ראש הממשלה אחד, גם כשהוא קורא לך יוסי ולא בראל, אשרי העם שככה לו.