השירות המשותף

"היו לי הרבה חששות מהגיוס. בתחילת השנה פחדתי לבוא לפה, ואחר כך פחדתי לבוא לצבא. היו לי חששות, אבל אחרי תקופה התרגלתי", כך מספר אסף פורטנוי מהיישוב צופים, שמשרת היום שירות צבאי מלא בצה"ל. שירות צבאי הוא שלב שכל נער במדינת ישראל אמור לעבור, אלא אם כן הוא עם מוגבלות, ואז הדרך שלו ארוכה יותר, מפותלת ובמרבית הפעמים לא נגמרת בשירות מלא, או בשירות בכלל. "האמת היא שלא העזתי לחלום על שירות בצבא", הוא אומר לנו. "חשבתי שלא אצליח להשתלב, שלא יאהבו אותי". היום פורטנוי משרת בענתות שליד ירושלים ומכין מחסנים לשעת חירום. הוא מחייך כשהוא מספר עד כמה השירות שלו מספק וכמה אוהבים אותו בצבא. "האנשים טובים וכיף לפגוש חבר'ה. אני חושב שאני תורם במה שאני עושה".

צה"ל בודק את החיילים עם המוגבלות לפני השירות וגם תוך כדי. הגיוס הוא לשנה, אחר כך לשנה נוספת, ואז לשמונה חודשים נוספים. כשאני שואלת את פורטנוי אם הוא חושב שיסיים שירות צבאי מלא, הוא עונה בלי היסוס "כן", מה שמקפיץ את מלאכי בעדני, שמכיר את פורטנוי היטב. "לשמוע את אסף אומר את זה, זו הצלחה מטורפת. הוא כל כך חשש, והנה, עכשיו הוא כבר בטוח בדרך". פורטנוי עונה תשובות קצרות, תמציתיות. משפט קצר מקפל בתוכו משמעות עמוקה. המסר שלו לבחורים שנמצאים במצב שלו הוא: "תנסו ואז תצליחו. שווה להתאמץ". והחלום? "לסיים את השירות ובהמשך להתחתן". מבחינתו היום הכול כבר אפשרי.

לא לחכות לגיל ארבעים-חמישים

בניין שלוה הגדול והמטופח בירושלים מחבק את פני הבאים ועוטף אותם בחמימות ובהמולת מתנדבים. ילדים עם מוגבלויות שונות משחקים במתקני ג'ימבורי, שוחים בבריכה המחוממת או מנגנים בחדר המוזיקה. מאות ילדי הגנים שמגיעים לכאן מדי יום לפעילות של אחר הצהריים כבר הלכו הביתה והמסדרונות הרחבים, המצוירים בציורי אגדות ילדים, מחכים לבואם מחר. הבניין הזה הוא הדבר הכי רחוק מכל דימוי של מוסד.

מי שעורך לנו את הסיור בבניין הוא מלאכי בעדני. שמו חקוק כאן על קיר החתונה, קיר שעליו כתובים שמות של מתנדבים שהגיעו לכאן כדי לעשות טוב ויצאו עם שידוך. הוא ואשתו היו הזוג הראשון. בעדני מרכז את תחום הבוגרים של עמותת שלוה, ומספר בהתרגשות על פרויקט 'עולים דרגה' שמתקיים קצת יותר משנה. "לפעמים אני קופץ לדירות כאן באמצע יום עבודה כדי לקבל קצת אווירה. כיף פה, נבנה כאן משהו מיוחד בקורונה. הם היו סגורים פה יותר מחודש והעדיפו להיות כאן ולא בבית. פה הם עם החבר'ה. הם שונים זה מזה אבל יצרו כאן משהו מיוחד".

'עולים דרגה' הוא פרויקט שבמסגרתו בוגרים בעלי מוגבלות מתגוררים בדירת שותפים שאותה הם מנהלים, ובמקביל הם משרתים בצבא ולומדים במרכז האקדמי לב. התוכנית ממומנת ומפוקחת על ידי מינהל מוגבלויות במשרד הרווחה והשירותים החברתיים. בימים אלו מסכמים בשלוה את השנה הראשונה של התוכנית, שבה חברים עשרה בוגרים. בזמן שנשאר הם מקבלים העשרה באמצעות חוגים מגוונים. המשתתפים בפרויקט הם בעלי מוגבלות שסיימו את המסגרות החינוכיות. הם היחידים שגרים בבניין הענקי של שלוה כל השבוע, וכמובן עושים זאת בליווי ובהדרכה.

חלק מהבחורים שגרים כאן למדו במסגרות מיוחדות, אחרים למדו במסגרת הרגילה בכיתות קטנות או בכיתות משלבות. כך או כך, כשהם מגיעים לגיל 21 במסגרות מיוחדות, או 18 במסגרות הרגילות, הכול נגמר והם נשארים בלי סדר יום, בלי תעסוקה ובלי חברה. "בגיל 21 תוכניות הפנאי של בוגרי החינוך המיוחד נגמרות. במקום להיות מועסקים כל היום, הם חוזרים הביתה בשתיים, בסוף יום עבודה אם יש להם כזאת, ואין להם מה לעשות".

בעדני נמצא שנים ארוכות בתחום הדיור לבעלי מוגבלויות, והוא משוכנע שהורים לילד בעל צרכים מיוחדים צריכים לשלוח אותו מחוץ לבית בגיל 21.

ואם הילד לא מסוגל?

"אין דבר כזה לא מסוגל. הרבה משפחות חושבות שהן עושות טוב לילד כשהן עוטפות אותו ומפנקות אותו. את יודעת מה קורה? הם מגיעים לכאן כשהילדים בני ארבעים או חמישים, כשלא עלינו אחד ההורים הלך לעולמו והשני כבר לא מרגיש טוב. האחים מביאים אדם בוגר מאוד עם מוגבלות ומבקשים שנטפל בו. זה בלתי אפשרי. כל הילדים שלנו יתחתנו בגיל עשרים ואחת, שתיים, חמש. אבל קודם הם יעשו צבא ויגורו בדירת סטודנטים. את לא אומרת להם 'בוא, אני אשמור עליך'. כך צריך להיות עם בעלי מוגבלויות. היום יותר ויותר אנשים מבינים את זה".

אתה אומר להורים תהיו אמיצים. אבל מדובר בהורים שמגוננים על הילד שלהם מגיל אפס מפני עצמו, מפני המערכת, מפני החברה.

"נכון, אבל בחלק מהמשפחות כשהילד מסיים לאכול אמא מפנה לו את הצלחת ושוטפת לו, למרות שהוא בן 21 ויכול לעשות את זה. כאן הוא קם ושוטף את הכלים, הוא עושה קניות עם השותפים שלו, הוא נוסע באוטובוס לבד. בתוך חודש ההורים משחררים ומבינים שככה טוב לילד. הלחץ החברתי החיובי בדירה וגם האפשרות להיות מחוץ לסינר של אמא מאפשרים להם כל מיני דברים שלא התאפשרו קודם". היום קיימות לא מעט דירות בוגרים ברחבי הארץ, אשר מנוהלות על ידי כמה עמותות. התוכנית של שלוה (שיש לה תוכניות נוספות לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים) ייחודית בכך שהיא משלבת שירות מלא בצה"ל ולימודים תורניים במרכז האקדמי לב.

"צה"ל כולו פתוח בפנינו"

בעדני ושותפיו לתוכנית התעקשו על שירות מלא של הבחורים, כולל מעבר בבקו"ם. "זה היה תהליך מדהים וארוך, אבל הוא השתלם".

למה ארוך?

"כי צה"ל עושה עבודה טובה ובודק כל אחד מהם, מוודא שהם מסוגלים לעמוד בלחצים של המערכת הזאת ולהשתלב בה וזה בסדר, כי בסוף הוא לוקח עליהם אחריות. כך או כך, ברגע שנכנסנו פנימה קיבלנו יחס מדהים מצה"ל".

היחס של הצבא לשילוב אוכלוסיות מיוחדות השתנה בשנים האחרונות, לא מעט בזכות רס"ן מאור כהן, ראש מדור שירות ייחודי ביחידת מיטב. כהן השיא משואה ביום העצמאות האחרון, גם על פועלו זה וגם על התנדבות ייחודית שלו עם ילדים חולי סרטן. כהן העלה את מספר המתנדבים המשולבים ב־25 אחוזים. "אני הקטן אומר לך: מגיע לו כל פרס, כי הוא שינה את כל התפיסה. כהן והצוות שלו מסייעים לכל מתנדב באופן אישי ועושים עבודת קודש אמיתית".

למה בעצם להתעקש על שירות צבאי? אולי צריך לזרום עם הפטור ולהמשיך הלאה?

"אנחנו רוצים שכל אחד מהם יעבור כל מה שצעיר בגילם עובר. זה תורם להם מהרבה בחינות. צעיר כזה בגיל 24 או 25, כשהוא משוחח עם אנשים אחרים שיחת חולין והם שואלים אותו 'איפה היית בצבא' הוא מגמגם ומעביר נושא. כשהם שואלים 'איפה למדת', הוא נאלץ להעביר נושא. כאן, אחרי תוכנית כזאת הם יכולים לומר בגאון: שירתי ב־8200 או במג"ב, ולמדתי במרכז האקדמי לב. אף אחד לא יודע שהם עשו תוכנית מותאמת". בעדני מוסיף טיעון שבעיניו הוא לא פחות חשוב. "כשיש לאמא חמישה ילדים, ארבעה עברו את המסלול הרגיל ואחד לא, ובכל זאת היא יכולה להגיד 'הבן שלי היה בצבא', 'הבן שלי לומד במרכז האקדמי לב', זה שם אותה ואותו במקום אחר".

השירות של הבחורים רציני. הם מחויבים ללכת במדי א' ועלולים לחטוף הערות מהרס"ר כשהם לא מדוגמים. יש להם תעודת חוגר, הם מקבלים קצבה חודשית ולבסוף גם מענק שחרור. בעדני מספר על קצינים בכירים מאוד שמגיעים לסייר בשלוה ומבקשים ליצור שיתופי פעולה ולגייס אליהם בחורים בעלי צרכים מיוחדים. "מי שמאוד דחף אותנו זה קובי שבתאי, היום המפכ"ל ועד לא מזמן מפקד מג"ב. כשהוא היה במשמר הגבול הוא פתח לנו הרבה דלתות. יש יחידות בצה"ל שמאוד מאוד רוצות לשתף איתנו פעולה. הם אומרים: רק תגידו מה אתם צריכים ורוצים. אני פוגש את זה בחיל האוויר, בפיקוד המרכז, במודיעין ביחידה סגורה ואליטיסטית מאוד, אני פוגש את זה במג"ב. אם היו לי 50 חבר'ה, היה לי איפה לשבץ את כולם. לקח המון זמן לתפור את הפרויקט מול הצבא, אבל היום אני מרגיש שכל צה"ל פתוח בפנינו. מפקד חיל האוויר אמר לי 'אני רוצה את החיילים של שלוה אצלי'".

מאיפה באה אמירה כזאת?

"העולם היום הרבה יותר פתוח לצרכים מיוחדים מאשר בעבר. אנחנו רואים את זה. כולם רוצים להיות היום במקום של הנתינה, ואני חושב שגם להקת שלוה עשתה את שלה בהפגת חששות מאנשים עם מוגבלויות".

בעדני מספר על מבצע ששלוה קיימה לפני שנה וזכה לשיתוף פעולה נרחב מהצבא. "ארזנו את המארז של שר הביטחון למשפחות השכולות". הצעירים משלוה ארזו 21 אלף מארזים, וצה"ל שלח חיילים שישתתפו ויעזרו במבצע. "הייתה לי פה עובדת שרק התעסקה בלסדר את הקבוצות של החיילים שהגיעו לפה להתנדב יחד עם החבר'ה. הגיעו לכאן בין 50 ל־300 חיילים ביום. בהמשך עשינו את האריזה של אות מלחמת לבנון. הטלפון שלי התפוצץ מהודעות 'אני רוצה להביא לך חיילים', 'אני רוצה להביא לך מג"בניקים'. יכול להיות שהם מחויבים להתנדבות מסוימת, אבל הם עושים אותה בשמחה. החיילים מאוד אוהבים את זה, הם מחליקים כיפים עם החבר'ה כאן ומחליפים איתם מספרי טלפון. אני יכול לראות למטה בבניין שלושה חיילים בכניסה, מסבירים שהם מביאים עוגה לאחד החיילים שלנו כי יש לו יום הולדת או שהם באו לשחק איתו כדורסל. זה קורה בערך פעם בשבוע. החיבור הוא מדהים".

החיבור היומיומי בין החיילים של שלוה לחיילים ביחידות איננו מתרחש בחלל ריק. בשלוה מקיימים היערכות מיוחדת ליחידות עוד לפני השירות המשותף עם החייל "שלהם", ומכינים את כל המפקדים והחיילים שאמורים לפגוש את החייל המיוחד. "מהדרג הבכיר ביותר ועד החייל הקטן שעובד איתו במחלקה. לפעמים מדובר בשלושה או ארבעה דרגים. הם באים לסיור בשלוה ואנחנו מרצים להם. אני מסביר להם שכל מי שהחיילים שלנו פוגשים בדרך הוא חלק מתוכנית ההעצמה והקידום שלהם. אז כשאתה מסביר לחייל שנמצא באפסנאות שהוא חלק, הוא רואה דברים אחרת ומתנהל אחרת".

שוטרים מיוחדים מן המניין

פקד אהרון לב טוב, קצין במג"ב עוטף ירושלים, מספר כי בארבע השנים האחרונות הוא ועמיתיו פיתחו הכשרה מיוחדת המותאמת לנערים שכללה אימוני גוף, הרצאות, כלבנים, פרשים, חבלה, מז"פ, ירי צבע, הסוואה ועוד. הנערים עברו את ההכשרה בהצלחה ולאחריה היו מגיעים פעמיים בשבוע לבסיסי מג"ב ומבצעים מגוון תפקידים. בנוסף לכך מג"ב היה מארגן להם ימי גיבוש והווי חברתי בשיתוף עמותת שלוה ושוטרי המרחב. "בשל המוטיבציה הרבה, הרצון להצליח, הנחישות והסיוע הרב של הבוגרים, בוצע בהמשך תהליך גיוס מלא בשיתוף פיקוד מרכז לגיוסם לצבא. הבחורים שמשרתים היום כבר עברו הכשרת תפקידי משטרה והם שוטרים מן המניין, הולכים עם תעודת שוטר, כפי שיש לכל שוטר".

במסגרת הליך הגיוס בוצעו לבוגרים ראיונות, במטרה להתאים להם את התפקידים שיפיקו מהם את המרב. "יש להם יכולות מדהימות. חלקם משרתים בצבא בשירות מודיעין, אחרים בלוגיסטיקה ובחילות נוספים. שני הבוגרים, רועי ואלישיב, משרתים אצלנו במשל"ט גדוד צפוני בעטרות". לב טוב מספר כי רועי ואלישיב מגיעים לשירות מדי יום, יש להם מפקד אישי והם מבצעים משימות מורכבות. "החיבור שנוצר בין המפקדים והשוטרים ובין עמותת שלוה הוא חיבור יוצא דופן, חיבור שהפך למשפחה. השיח הטלפוני הוא יומיומי, כאשר רועי ואלישיב הם אלה שדואגים לחבר בין כולם, לעשות שיחות וידיאו בווטסאפ, להתקשר לפני שבת ולברך בשבת שלום ובחגים בחג שמח".

לב טוב מסביר שלא מדובר רק בהווי אלא גם בתפקיד שיש לו תרומה אמיתית. "הלוחמים שלנו במרחב, שנחשפו ונחשפים מדי יום ליכולות של רועי ואלישיב ושאר החבר'ה שמשרתים בצה"ל, למדו שיש על מי לסמוך. כיום, בתפקיד שלהם במשל"ט, הם מעבירים דיווחים לצוותי השטח ומכוונים כוחות לאירועים במרחב. כחלק מהמשימות הם עוקבים אחרי שידורי המצלמות וכאשר הם מזהים משהו חריג הם מדווחים ומקפיצים את הכוחות. רועי ואלישיב למדו לתפעל את המערכות ולבצע את עבודת המחשב המורכבת והם עושים זאת על הצד הטוב ביותר".

לב טוב, שהוביל את הקליטה של הבחורים במג"ב וניצח על הקורס שלהם, מספר שהם קיבלו משימות שדרשו כושר גופני גבוה, תיזוזים ועוד. "גם כשהם נשברו הם ידעו להרים זה את זה ולסייע זה לזה וככה עברו הכול בהצלחה". לב טוב מאחל למשטרה ולצבא שימשיכו את הפרויקט הזה בכל רחבי הארץ. "אין ספק", הוא חותם, "שמה שהשוטרים מעמותת שלוה נותנים לנו וללוחמים שמסביבם זה הרבה הרבה יותר ממה שאנחנו הענקנו להם".

מזרקי ענק ליום שאחרי

במקביל לעשייה הצבאית החיילים לומדים במרכז האקדמי לב, אחד ממוסדות הדגל האקדמיים של הציונות הדתית. "הם מדהימים", אומר בעדני על תלמידי המכון, "כשהתחלנו את התוכנית עם חמישה חבר'ה פה בשלוה, הגענו לבית המדרש שלהם כדי לשווק את התוכנית. היינו צריכים רק חמש חברותות, אבל לפגישה הגיעו ארבעים בחורים. היו כאלה שבאו אלינו בדמעות ושאלו למה לא קיבלנו אותם לתוכנית". חברי 'עולים דרגה' הם חלק מבית המדרש ומכל מה שקורה בו. הקורונה שיבשה את התוכנית המקורית, אבל אנשי המרכז האקדמי לב עשו ככל יכולתם כדי להמשיך ולשמור על קשר. "הרב אמנון חדרי, שהוא ראש בית המדרש במכון לב, הוא דמות מאלפת. במשך כל הקורונה, בתקופות שלא היה אפשר לצאת מפה, הוא היה מגיע להעביר כאן שיעורים. גם הרב רימון, שהוא ראש בתי המדרש, מעביר להם שיעורים. יש להם חברותות, יש להם שיעורים בנפרד וגם יחד עם תלמידי המכון. הם מרגישים חלק והם מתקבלים שם בחפץ לב".

"החברה' שמגיעים אלינו הם סיירת", אומר בעדני, "הם עוברים תהליך לא קל ומחויבים לסדר יום אינטנסיבי. הם קמים ברבע לשש בבוקר, מתפללים בשש ורבע, נוסעים לבסיסים, חוזרים מיום שירות מלא ואז מתחזקים את הבית שלהם: בישולים, קניות, כביסות, המון פעילויות פנאי וחוגים, בריכה וחדר כושר, פעמיים בשבוע כדורסל עם מאמן מהפועל ירושלים שבא לאמן אותם. הם נוסעים למרכז האקדמי לב ללמוד ורבנים מהמכון מגיעים לכאן. תוכנית עד עשר בלילה, שלא כולם מצליחים לצלוח אותה". מי שכן מצליח מרוצה מאוד, ובשלוה מרחיבים בימים אלו את הטוב הזה לעוד בחורים. בקרוב מתחיל מחזור חדש שיגדל ל־15 או 20 בחורים. "הבחורים פה יכולים לעשות כמעט הכול לבד, אבל הם צריכים את ההכוונה שלנו ואת התיאומים. לפעמים זו רק דחיפה קטנה".

התוכנית אורכת שלוש שנים, והכוונה היא שבששת החודשים שאחרי השחרור הבחורים יעסקו בהכנה לחיים ביום שאחרי. "הם מאוד חוששים ממה יקרה ביום שבו תיגמר התוכנית שלנו. אנחנו שואפים לשלב אותם בלימודים ובתעסוקה ולהוציא אותם לדירת קבע". ההשקעה וההכנה ליום שאחרי אינן מתרכזות רק בחצי השנה שאחרי השחרור. "אנחנו כל הזמן מזריקים להם במזרקי ענק את היום שאחרי, כי אנחנו מאוד מאוד עוטפים אותם היום, ובהמשך זה לא יהיה ברמה הזאת. לפני י"ז בתמוז היה דיון אם הבחורים ילכו לצבא או לא ביום צום. אני אמרתי ברור שהולכים. הרי כשהם יעבדו בעולם האמיתי, יגידו להם: מה זה חבוב? למה אתה לא בא ביום צום? אז עושים התאמות, מקצרים את היום, אבל באים. אנחנו כל הזמן חושבים על היום שאחרי".

שיום יגיע ואהיה אחד מהם

רועי באט מבית יתיר משרת כבר שנה וחצי במשטרה, במשל"ט של מג"ב בעוטף ירושלים. לא שזו גזרה שקטה, אבל לפני שלושה חודשים הוא נתקל באינטנסיביות שלא הכיר קודם: הפרעות שנלוו למבצע שומר החומות. "ידעתי שיהיה כזה בלגן", הוא אומר, וכשאני שואלת איך, הוא מחייך, ממתיק סוד: "ציפור קטנה לחשה לי", הוא עונה. במסגרת תפקידו באט עונה לטלפונים של מוקד 100, מקפיץ כוחות, עוקב אחרי המצלמות ומשתף פעולה עם תצפיתניות. "כל מה שעושים בחמ"ל", הוא מסביר. השירות מעניק לו סיפוק וכדי להמחיש עד כמה, הוא מצטט את השיר 'שומר החומות' ואומר: "מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם", ציטוט שמצמרר בהתרגשות את השומע. ב'שומר החומות', הוא מספר, "היה הרבה בלגן, כל שנייה טלפון, היינו צריכים לעבוד מהר". התחושה הייתה שהם מצילים חיים, פשוטו כמשמעו.

באט למד בסוסיא וזו לא הפעם הראשונה שהוא יוצא מהבית. הוא למד בפנימייה. אמו הפנתה אותו לשלוה, והוא ניאות בקלות. "אני הילד השמיני במשפחה. כל המשפחה שלי הייתה בצבא, אז אני רוצה להמשיך את השושלת". מבחינתו המשטרה היא לא מקום קשוח, ובכל מקרה "שיוותרו לך זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה להיות ישר ולעשות מה שצריך. השירות נותן לי כוח וגם המקום כאן נותן לי כוח ושמחה", הוא אומר.

החבר'ה שבדירות לא רק משרתים בצה"ל, לומדים תורה, מנהלים דירה ונהנים מחוגים, הם גם מתנדבים פעם בשבוע עם ילדים צעירים יותר שמגיעים לשלוה אחר הצהריים. לכל אחד מהם יש חניך שהוא עוזר לו וכולם מסייעים לבנות השירות במקום. "כיף להיות במקום שנותן", הוא אומר, "רק לתת". באט ממליץ למי שמתאים לו להגיע לכאן ולעשות את התוכנית שהוא עושה. "יש פה אנשים טובים ואווירה של בית".

אנשים אומרים: אני לא חייב להתגייס לצה"ל, אז למה להתגייס?

"פשוט תנו מעצמכם למדינה. זהו". החלום שלו, אגב, הוא "לחתום קבע".