בכנס 'בשבע' שהתקיים לפני ארבעה חודשים חלקתי את הבמה עם מרב מיכאלי. ניסיתי לסחוט ממנה הצהרה שתמחק את מה שאמרה בעבר. ניסיתי לגרום לה להכריז שהתא המשפחתי הוא דווקא חממה טובה לגידול ילדים, אבל לא הצלחתי. כשירדנו מהבמה והצטלמנו, חשבתי לעצמי כמה עצוב שהיא בת 54 ולא תזכה לילד משלה. ליבי נצבט כשהבנתי שהיא כבר לא תטעם את טעם החיים, טעם שישנה את כל עולמה ואולי גם את השקפת עולמה. והנה, טעיתי. זה דווקא כן קרה.
נדמה שאין תינוק מפורסם יותר בישראל מהרך הנולד של מרב מיכאלי, ליאור שליין וקלסי, האישה האמריקנית ששימשה להם כפונדקאית. התמונה של השניים אוחזים בתינוק, הוא באושר גדול והיא בהסתייגות מה, המחישה את מה שמיכאלי, שרת התחבורה, יו"ר מפלגת העבודה, אבל לענייננו אישה שהודיעה שהיא לא מעוניינת להביא ילדים לעולם, כתבה בפייסבוק. "בפעם הראשונה שליאור אמר לי בואי נעשה ילד, הייתי בטוחה שזה פאנץ'. אחרי הכול הוא סאטיריקן, ומדובר בי, וידוע שאין לי כוונה לעשות ילדים. כשהוא המשיך, חשבתי שהוא אומר את זה כי זאת דרך מקובלת בתרבות שלנו להגיד אני אוהב אותך", היא חשפה טפח מהשיח ביניהם. "הרבה מאוד זמן חשבתי שזה יעבור. כי בעיניי, החיים שלנו באמת היו ממש נהדרים כמו שהם. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי עד כמה הוא רוצה את זה. והסתכלתי עליו, ואהבתי אותו. ובחרתי לחיות איתו ובחרתי ללכת איתו למסע הזה". המסע, כתבה מיכאלי, היה כרוך בטיפולי פוריות (שכנראה עברה בשנים האחרונות, כלומר בקצה או אחרי הקצה של השנים שבהן אפשר ללדת) ובסופו של דבר הם פגשו את קלסי, "בחורה אמריקאית מהממת... בזכותה, אתמול נולד אורי. הוא הילד שלי ושל ליאור. אנחנו כל כך שמחים בו, ומאושרות להיות ההורים שלו. זה סיפור אהבה. עכשיו זה סיפור אהבה של שלושה".
מובילת התנועה להרס המשפחה
אם הפוסט היה נגמר כאן הוא היה יכול להיות מרגש מאוד, כי יש כאן זוג שזכה בתינוק. הוא יכול היה להיות מרגש, אם נשים בצד את העובדה שהם פנו לפונדקאית לא בגלל בעיות פריון אותנטיות, אלא משום שבגילים שבהם אפשר להרות מרב פשוט לא רצתה להיות אמא. זה יכול היה להיות מרגש אילו לא היה אפשר להגיד שהשניים, זוג שמרוויח יפה ויכול להרשות לעצמו, פשוט קנו ילד בחו"ל. זה יכול היה להיות מרגש אם מיכאלי לא הייתה יוצאת בשצף קצף נגד פונדקאות, ואז מסתייעת במנגנון הזה בעצמה.
ואולי, אולי הפוסט הזה יכול היה להיות מרגש אם מיכאלי לא הייתה מוסיפה את המשפטים הבאים בסיומו: "הוא (התינוק) לא משנה שום דבר ממה שאני חושבת על אי השוויון שהופך את האימהות לעול על נשים, הוא לא משנה את דעתי לגבי העובדה שאת אישה מושלמת גם בלי להיות אמא". כן כן, גם בחגיגת סוף המסע לזכייה בילד ותחילת הדרך החדשה של גידולו מיכאלי דואגת להזכיר לנו את מה שפמפמה כל השנים: התא המשפחתי הוא הרסני ומזיק לנשים. הוא כובל אותן ומשמש להן כבית סוהר. מיכאלי לא המציאה את זה, פמיניסטיות רדיקליות אמרו את זה לפניה, אבל היא מצטטת ומהדהדת ומהווה קול רם מאוד בתנועה להרס המשפחה. והנזק ניכר.
ונכון, גם אני חושבת שאישה היא מושלמת גם בלי להיות אמא. שנשים שלא נישאו, או נישאו ולא נפקדו, יכולות להביא הרבה מאוד טוב לעולם. שילד אחד או כמה ילדים שבהם אישה זוכה הם לא המדד הבלעדי למשמעות ועשייה. אבל מיכאלי לא מתכוונת לזה. במשך שנים היא הייתה סמל לאל־הורות, לתנועה שמסבירה שלא צריך ללדת ילדים כי הם מזיקים לסביבה, הורסים למבוגרים את החיים או שהבית הוא מקום לא בטוח בשבילם.
מיכאלי מקפלת דגלים
ולמרות כל ההקדמה הארוכה הזאת, ולמרות המילים שמיכאלי עצמה בחרה לכתוב לרגל הולדת בנה הבכור, הלידה של אורי מיכאלי־שליין כן הרעידה בי כמה מיתרים. כי בסופו של דבר, במעשיה, אם כי לא במילותיה, עשתה מיכאלי כמה צעדים משמעותיים מאוד. היא חצתה את הרוביקון, את העמדות שהן סימן ההיכר שלה, את הטיקט שמשתלשל מהבגדים השחורים שהיא לובשת: נגד התא המשפחתי המסורתי ונגד הורות. מיכאלי היא לא אדם פרטי שדעותיו נשמעות רק בשיחות סלון בליל שבת. היא אשת ציבור שבעצם הבאת הילד הזה לעולם מקפלת חלק מהדגלים שנופפה בהם עד היום בגאון. את כל זה היא עשתה, כך היא כותבת, בשם האהבה לבעלה, סליחה, לאיש שלה, בעצם לבן הזוג, אם מותר לקרוא לו כך. בשם הרצון שלו היא הסכימה לעבור תהליכים רפואיים קשים, בשם הכיסופים שלו לילד היא נכנסה איתו לסרט הלא פשוט של הפונדקאות. ובגלל השאיפה העזה שלו לאבהות היא חטפה השבוע הרבה מאוד אש מנשים שתומכות בדעות שלה, או בדעות שלה לשעבר.
51 אלף תגובות היו לפוסט של מיכאלי, ומספר הלייקים שקיבלה עליו טיפס לכמעט 150 אלף. הנתונים האלה לבדם הוכיחו שבשנת תשפ"א הבאת ילדים לעולם היא נושא שמעסיק את הישראלים הרבה יותר מתחבורה, פוליטיקה ואפילו קורונה. גם בעידן הפוסטמודרני, כולנו עדיין נמסים מתמונת אבא־אמא־ילד, אפילו אם הם מגדירים את עצמם קצת אחרת.
מיכאלי אולי איננה השראה גדולה בכל הנוגע לענייני משפחה, אבל לידת בנה אורי בשלהי החופשה הגדולה מדי והמיוזעת מדי מזכירה לנו שילדים הם שמחה והם ברכה, והכיסופים לחבוק אותם מסוגלים לשבור את האנשים עם האידיאולוגיה הכי יציבה ומתלהמת בעולם. אז עכשיו גשו לספה, הפרידו את ערימת הידיים והרגליים המתגוששת שם ותנו להם נשיקה. ילדים הם זכות. זכות גדולה.
לתגובות: ofralax@gmail.com