הכירו נא: צו שימוש מפריע. פרי יצירתם המשפטי המפואר של כמה יועצים במנהל האזרחי לפני יותר מעשור, משובץ כולו במילים אקדמיות שיגרמו לעיניו של כל אזרח ממוצע בישראל להיעצם הדרגתית. הוא אומנם שערורייתי ונמתחה עליו ביקורת חמורה בתוך העולם המשפטי, אבל בשביל המנהל האזרחי זה לא היה יותר ממכה קלה בכנף. בימים אלה ממש המסמך המרתק הזה עתיד לעקור 170 דונמים של כרמי גפנים ומטעי זיתים שהתוצרת שלהם זכתה בפרסים מרשימים ברחבי העולם והביאה כבוד רב למדינת ישראל.
המארב הצליח
את משק אחיה כבר לא צריך להציג, הוא שם דבר בארץ וגם בעולם. שמן הזית שלו נמכר כמעט בכל חנות בישראל, זכה בתחרויות בינלאומיות יוקרתיות, והוא מהראשונים לפרוץ את חומת הרתיעה של משווקים מפני תוצרת שמגיעה מגבעות יהודה ושומרון. אי שם לפני 14 שנים רכשו בעלי החברה יחד עם חן בן אליהו כ־170 דונמים מחקלאי יהודי אחר לצורך התרחבות. הם נטעו בשטח אלפי עצי זית וגפנים והשקיעו סכומי עתק בפיתוח ובתחזוקה. אבל היה מי שארב להם כל הזמן הזה. מיד אחרי שעבודות הפיתוח התקדמו והושלמו פנה ארגון רבנים למען זכויות אדם בשם כמה פלשתינים תושבי האזור למנהל האזרחי בטענה כי השטח שייך להם ועל כן יש לפנות ממנו את הכרמים.
עכשיו, שימו לב היטב. אין חולק כי מדובר באדמות סקר, כלומר אדמות שמעמדן עדיין לא הוסדר, כך שהן אינן נחשבות לאדמות מדינה מחד אך גם לא ידוע אם הן קרקע פרטית של פלשתינים. אומר ההיגיון: בבקשה, יבררו נא בני משפחת מחמד ובני משפחת ח'טיב את זיקת הבעלות שלהם למקום, ואם צדקו דבריהם יפונו הכרמים. אלא שבחבל הארץ המטורף שמתנהל עדיין בלב מדינה דמוקרטית תחת שלטון צבאי אין להיגיון דריסת רגל. במקומו יש "צו שימוש מפריע", שקובע כי מרגע שהוגשה תביעה והתעורר אצל מפקד האזור "חשד סביר" כי יש גרעין של אמת בטענת התובעים, הוא רשאי פשוט להעיף את מעבדי החלקה לכל הרוחות ולהוריד לטמיון את ההשקעה של מיליוני השקלים בלי שום פיצוי. ממש כך, מפקד צבאי מכריע על פי תחושת בטן אם להחריב מפעל חיים.
בזה לא תמו פלאות הצו המטורלל של משפטני המנהל האזרחי. הצו קובע כי כל שטח שלא הוגדר רשמית על ידי מדינת ישראל כאדמות מדינה חוסה תחת ההוראה הזאת. אם מי שהתיישב בשטח והשקיע בו רוצה לערער על ההריסה השרירותית של מפקד האזור, הוא יכול לעשות זאת בוועדת ערר של המנהל האזרחי, אבל אז חובת ההוכחה חלה עליו. במקום שהפלשתיני שהעלה זיכרון ילדות עמום על חמור של אביו שהטיל גללים בחלקה יברר את טענתו, המחזיק בפועל בקרקע צריך להוכיח בעלות, ואם לאו – יגורש. על גבי העיוות הזה קובע הצו עיוות נוסף, אשר לפיו גם אם ועדת הערר תקבל את טענת המתיישבים רשאי מפקד האזור שלא לקבל את המלצתה.
נחזור לעמק שילה ולכרמים המפורסמים שמעטרים אותו. המארב שתכננו רבנים לזכויות אדם היה מתוכנן ומתוחכם. לא בכדי נזכרו שני הפלשתינים בחלקות האבודות דווקא בשנת 2007, אחרי שעובדו כבר שנים לפני כן על ידי חקלאי אחר מהאזור. המשפטנים של ארגון השמאל הכירו היטב את הפרצה בצו השימוש המגביל, שקובעת כך: אם חלפו שלוש שנים מאז החל המחזיק בקרקע לעבד את החלקה לא ניתן לסלק אותו, אך כל "שינוי מהותי באופי השימוש" מאפס את הספירה. כלומר, רבנים למען זכויות אדם פספסו את הרכבת בסיבוב הראשון, וחיכו לשינוי הבעלות ולפיתוח המסיבי של החלקות כדי שהספירה תתאפס וכך יוכלו להפעיל שוב את הצו.
המארב הצליח. הערעורים שהגישו הבעלים היהודים לוועדות המנהל נדחו בחלקם, וגם אלו שכן התקבלו הושלכו כלאחר יד על ידי ראש המנהל, שהחליט על מימוש הצו בכל מחיר. הוועדה קבעה מפורשות ש"חג' מחמד לא הצליח להוכיח את זיקתו לחלקה מושא הערר, אלא לכל היותר את בעלותו של אביו המנוח במקרקעין באזור עמק שילה, שמקומם הקונקרטי לא הוכח", ועם כל זה הצו המופרע העניק לראש המנהל סמכות לעקור את המטעים. התובעים הפלשתינים הגישו בסיוע ארגון השמאל עתירה לבג"ץ לזירוז ביצוע ההריסה בשנת 2015, ואחרי עיכובים שעוד נזכיר בהמשך ניתנה בחודש מאי האחרון ההחלטה לעקור את החלקות. התאריך האחרון לביצוע חל בעוד חודש, אבל במשק אחיה נערכים למימוש רוע הגזירה בכל רגע.
תוצאה של ביטול חוק ההסדרה
באופן נדיר, סיפור כרמי משק אחיה הוא לא סיפור של אוזלת ידם של נציגי הציבור מימין אלא של העליונות הדורסנית שנוהגת בהם מערכת המשפט. בשתי נקודות זמן שונות של האירוע הופיעו פתרונות אפקטיביים שיצרו ממשלות נתניהו, אך הם נוטרלו באופן שיטתי על ידי משפטני המנהל ובג"ץ.
הראשונה היא עצם חוקיותו של צו השימוש המפריע. השופטת דפנה ברק־ארז, שכתבה את פסק הדין במאי האחרון, הזכירה בחצי פה ש"בעבר עלו טענות כנגד חוקיותו של צו שימוש מפריע ונמתחה עליו ביקורת", אך מיד בתום הסעיף הקצר המשיכה בשעטה אל פסק הדין שמסלק את המתיישבים מהקרקע. הטענות המדוברות אינן פוסט בפייסבוק או טיעון קנטרני של עורך דין מייצג אלא דו"ח רשמי שמדינת ישראל הזמינה ואף אימצה את מסקנותיו. מדובר בדו"ח שהגישה ועדת השופט המנוח אדמונד לוי לממשלת נתניהו השנייה ב־2012, העוסק בדיני מקרקעין ביהודה ושומרון.
"צו זה הינו דרקוני ושיטת משפט מתוקנת אסור לה שתשלים עם קיומו", קבעו מחברי הדו"ח בעניין צו השימוש המפריע, "הוגי הצו שמו להם למטרה – למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה". השופט לוי מאריך לנמק את הבעייתיות הטמונה בצו בנימוקים שמובנים מאליהם גם להדיוטות משפטיים: ראשית, לא ייתכן שרשות צבאית־מנהלית תכריע בשאלות אזרחיות של סכסוכי קרקעות, ועוד בלי שום סטנדרט בסיסי בדיני ראיות. בנוסף לכך הוא דוחה את הטענות בדבר הצורך בצו כדי לשמור על הסדר ציבורי – "כיצד עיבוד של חלקה שאינה קרקע מדינה ואין לה דורש מעורר חשש הפרה של הסדר הציבורי?". גם לו יצויר שיש צורך בעצם הצו, השופט לוי טוען כי האופן שבו הוא נוסח דורסני ולא הגון. סוף דבר, הוא ממליץ לבטלו.
אך מה לשופטים העליונים שיושבים בהיכל הצדק בגבעת רם ולדו"ח שיזמה ממשלה שבחר העם הפשוט ונכתב על ידי השופט הימני והמנודה שדעתו נמנתה כמעט דרך קבע עם דעת המיעוט בבג"ץ? עם בוא העתירה הראשונה בעניין לבית הדין הגבוה לצדק קבעו השופטים כי הצו חוקי בניגוד לדעת השופט לוי. "אולם סוגיה זו כבר הוכרעה בפסיקה הן לפני פרסום דו"ח ועדת לוי והן לאחר פרסומו", סיכמה השופטת ברק־ארז את האזכור המנומס בתחילת פסק הדין שלה.
אך גם כאן לא אפסו סיכוייהם של הכרמים המוריקים. לממשלות נתניהו היה עוד שפן לשלוף מהכובע: חוק ההסדרה. זה גם מה שעומד מאחורי התארכות הדיון המופלגת בבג"ץ – מ־2015 ועד השנה – כאשר המדינה התעקשה בתשובתה להמתין ולראות מה יעלה בגורלו של החוק שעשוי להציל את הכרמים. נזכיר, באותן שנים איילת שקד איישה את משרד המשפטים ועו"ד עמיר פישר מונה במיוחד מטעמה כדי לפקח על תשובות המדינה לבג"ץ – מחלקה בפרקליטות המדינה שגרמה הרבה צרות להתיישבות. פישר התעקש, למורת רוחם של השופטים, לנסות להחיל את חוק ההסדרה על הכרמים של משק אחיה.
היסודות של תום לב והיעדר הוכחת בעלות מוצקה של הערבים היו יכולים לעמוד היטב בסטנדרטים של החוק, וצו השימוש המפריע היה מאבד כמעט לחלוטין את ערכו עם יישומו של חוק ההסדרה. אבל אז, כזכור, הכריע בג"ץ בהרכב מורחב על בטלותו של חוק ההסדרה - וחרץ את גורלם של הכרמים. למעשה, מראות ההרס שמתרגשים ובאים עלינו בשבועות הקרובים הם מפירות הבאושים הראשונים של ביטול חוק ההסדרה. 170 דונמים של ציונות ופירות מבורכים שמבשרים את הקץ המגולה יגולחו באוטם לב על ידי הדי-9 של בג"ץ.
חותרים להצבת אלטרנטיבה
בזמן שאנחנו בוכים מרה על מצבה של מערכת המשפט יש מי שעסוק בלי הפוגה בכינון אלטרנטיבה. לא מדובר ביוזמות חתרניות או במסמך מרד חדש, הכול כמובן על פי החוק, אבל אט אט בתי הדין לממונות שהולכים ומתרבים בקרב המגזר הדתי־לאומי מקבלים צורה של מערכת מסודרת עם גוף־על שמרכז את פעילותה ופיזור גיאוגרפי שיכול לתת מענה כמעט לכל אזרח.
פרט לעניין העיקרי, שהוא כמובן ניהול הדיון וההכרעה על פי דיני התורה, כבר עתה התנהלות בתי הדין מגלה גישה מרעננת לעומת מה שהתרגלנו לראות במערכת המשפט הישראלית. היעדר הפתיחות לביקורת, בין אם מהאדם הפשוט ובין אם מעורכי דין ומייצגים, הוא אולי שורש כל החולאים של המערכת המוכרת לנו, וכמה מרענן לגלות שבבתי הדין לממונות לא רק פתוחים לביקורת אלא אף מזמינים אותה כדי ללמוד ולהשתפר.
זה למעשה היה ליבו של כנס דיינים שנערך בשבוע שעבר ובו השתתפו עשרות דיינים מבתי דין שונים לממונות במגזר הדתי־לאומי. מדובר בשתי רשתות עיקריות שמאגדות בתוכן את רוב בתי הדין הציוניים – ארץ חמדה־גזית ואיגוד בתי הדין לממונות. שתיהן, יחד עם מכון משפט לעם ומכון תורת המדינה, יזמו כנס שבו היטו הדיינים אוזן לעורכי דין שמייצגים את הציבור, למתדיינים שחוו את חוויית העמידה לפני בית הדין ולעמדות של הציבור הדתי בכלל בנוגע לבית הדין. כפעולה מקדימה ערכו הארגונים משאל טלפוני רב משתתפים שאת תוצאותיו הציגו בכנס. המטרה הייתה לנסות להבין מה מרתיע אנשים דתיים מלהתדיין בפני בית הדין וכיצד ניתן לשנות זאת.
"שתי הנקודות העיקריות שהבנו מתוך הקולות שנשמעו בכנס הן בעיה של חוסר מודעות בציבור לפעילות בתי הדין, ותלונות של מייצגים בעיקר על אי היכרות של הדיינים עם החוק בתחומים מסוימים וממילא חוסר מקצוענות", אומר הרב אריאל בראלי, רב היישוב בית אל וראש מכון משפט לעם. חוסר המודעות בא לידי ביטוי בכך שאנשים שנולד להם סכסוך אינם מודעים לכך שיש להם את האפשרות לגשת לבית דין, וגם בידיעות מוטעות באשר לתוקף הפסיקות שלו. רבים מהעונים במשאל סברו שפסק דין של בית דין לממונות אינו אלא המלצה לא מחייבת ובשל כך נרתעו מהתדיינות בפניו, בזמן שבכל בתי הדין הציוניים התנאי לדיון הוא חתימה על שטר בוררות שמעניק לפסק הדין תוקף חוקי שניתן לאכיפה בבית משפט ובהוצאה לפועל.
בבתי הדין לממונות הפנימו מהר את הביקורת, וכבר במהלך הכנס הוצעו תוכניות מעשיות כיצד לתקן את הטעון תיקון. לדיון הוזמנו נציגים מחברת מיתוג שתעבוד עם בתי הדין גם בהמשך, והם הציגו תוכניות מעשיות לשיפור המודעות הציבורית לעבודת בתי הדין. בעניין הידע המקצועי המקיף שנטען כי חסר לדיינים, הוחלט על השתלמויות שיעברו הדיינים בתחומים משיקים לעבודת בתי הדין במרכז לימוד שהקים הרב רצון ערוסי בעירו קריית אונו. הרב דב ליאור, שנכח גם הוא בכנס, קרא לדיינים לתקן תקנות שישלימו לקונות שקיימות בהלכה לנוכח המציאות המודרנית, כחלק מההתמודדות עם טענותיהם של עורכי הדין בכנס.
שתי הרשתות שמפעילות את בתי הדין מתאפיינות בגישות מעט שונות שמשלימות זו את זו. בתי הדין של איגוד בתי הדין לממונות מאופיינים בהיותם משתייכים ליישובים או קהילות מסוימים, כאשר הדיינים עצמם הם תושבי המקום אשר משרתים במקרים רבים בתפקידים ציבוריים. סדרי הדין בהם פחות נוקשים, הדיינים אינם פוסלים את עצמם על כל בדל קרבה, אין תשלומי אגרה וכתבי טענות אינם מוגשים מראש. אלו בתי דין שמנסים לתת מענה לסכסוכים מקומיים שבהם הצדדים לא היו מגיעים לבירור וליישוב הסכסוך אם היו נדרשים מהם סטנדרטים נוקשים ומרוחקים.
ברשת ארץ חמדה־גזית הגישה כמעט הפוכה. עשרת בתי הדין שברשת עונים כולם על סטנדרטים ברורים מאוד שמפורסמים מראש באתר, נדרשות אגרות, פסקי דין מנומקים נשלחים לצדדים ומפורסמים לציבור (כשהפרטים המזהים מוסתרים), דיינים פוסלים את עצמם על כל שמץ של קרבה למתדיינים וכתבי טענות מוגשים מראש. "אנחנו מפרסמים את פסקי הדין שלנו כדי שכל אחד יוכל לראות מראש לאן הוא נכנס ומה זה בית הדין", אומר הרב עידו רכניץ, מנהל הרשת, "ואנחנו מעמידים גם ערכאת ערעור למקרה שבו לאחד הצדדים יש טענות של ממש על פסק הדין".
מבחינת הרב בראלי, המסר הגדול שיוצא מהכנס הוא הבשלת התנאים לצעד הבא של בתי הדין לממונות. "בבתי הדין השונים נפתחים מאות תיקים בשנה ויש ממש עומס של פניות", הוא אומר. "גם הסכומים שעליהם באים להתדיין הולכים ועולים, וזו הבעת אמון בבתי הדין. אנחנו מרגישים שהבשילו התנאים לחקיקה שתעגן את סמכותו של בית הדין לממונות אם שני הצדדים רוצים בכך, כך שלא נצטרך יותר להסתמך על חוק הבוררות. אין שום סיבה למנוע משני אנשים שרוצים להתדיין בבית דין על פי התורה לעשות זאת, והגיעה העת שהמחוקק יכיר בכך".
לתגובות: [email protected]