התורה מצווה אותנו להעדיף רכישה דווקא מיהודים: או קנה מיד אמיתך – לימדה תורה דרך ארץ שלא תהיה קונה אלא מיד עמיתך.
אך חשיבותה של החקלאות היהודית בארץ ישראל איננה מסתכמת בכך, החקלאות מהווה עוגן לעצמאות כלכלית ומדינית למדינת ישראל, ומאפשרת לנו לקבל החלטות בטחוניות בלא חשש מתמיד שמא למחרת לא יהיו פירות וירקות בארץ.
לא פחות חשוב, החקלאות הישראלית שומרת על אדמות המדינה בצורה משמעותית, למעלה מ-27 אחוזים מאדמות המדינה תפוסים על ידי החקלאות, וכמו שאמר טרומפלדור: במקום שבו תעבור המחרשה שם יעבור הגבול.
מהצד השני? מצב החקלאות בישראל איננו מזהיר, הדור הצעיר אינו מעונין להצטרף למקצוע, ורק פחות מאחוז אחד מהחקלאים הם בני שלושים וחמש ומטה, מה שמראה שהדור הבא פשוט לא מעונין להיות חקלאי!
למה זה קורה? כי רובנו מעדיפים לשלם כמה שקלים פחות על עגבניה שגדלה בטורקיה שם משלמים למים ולפועלים תשלום מופחת, ולא להשקיע מעט ולפרנס את אחינו החקלאים היהודים.
כל זה נכון בכל שנה, אז למה בשמיטה חשוב להקפיד על כך במיוחד?
בשנת השמיטה, כדי להתמודד עם איסורי השמיטה ולהשיג סחורה 'מהדרין' דואגים הבדצי"ם לייבוא מוגבר וצרכנות מחקלאים שאינם יהודים בארץ ישראל.
מדינת ישראל מגדילה מכסות ייבוא ומורידה מכסים על יבוא פירות מחו"ל בשמיטה. מנסיון העבר, בשנת השמיטה מייבאים לארץ פי 20 מבכל שנה רגילה. לאחר השמיטה הייבוא איננו חוזר למימדיו המקוריים, ולהיפך, שערי הייבוא שנפתחים רק גדלים וגדלים בשנים הבאות.
כך, בכל שמיטה מקבלת החקלאות הישראלית מכה אנושה איתה עליה להתמודד בשנים הבאות.
לא זו בלבד, בשנת השמיטה מקציבה מדינת ישראל לטובת המבקשים יבול נוכרי, סכום של כ-10 מליון ₪ לצורך הקמת חממות לחקלאים שאינם יהודים. זאת בנוסף להקצאת קרקעות ומים.
כך מן העבר האחד נפגעת החקלאות היהודית בעקבות הייבוא, ומן העבר השני מתחזקת החקלאות הנוכרית בארץ ישראל.
לפיכך, דווקא בשנה זו, יותר מבכל שנה, עלינו כשומרי מצוות להציב אלטרנטיבה ולהכריז "אנחנו מעוניינים בחקלאות יהודית". אל תגדילו בשבילנו מכסות ייבוא, ואל תממנו בשבילנו את האחזותם של אויבינו בקרקע הארץ. אנחנו נסתדר בשמחה ובהידור עם פירות ארצינו.