חני ליפשיץ
חני ליפשיץצילום: דוברות

שעה לפני שבת בבית חב"ד. מסעדת גלאטמנדו כבר נסגרה. אנחנו עומלים במטבח על הכנת הסעודה הגדולה. דרך החלון של המטבח ניגשת אלי חבורה עליזה. הם חזרו מטיול בעמק קטמנדו ומבקשים קצת סלטים ופיתות. הבטן שלהם מקרקרת. אני יוצאת אליהם ומסתכלת על המנהיג שבחבורה. בשביל להביט בו היטב אני צריכה להרים את הראש כי אפי גבוה ממני בהרבה. יש לו חיוך ענק שמאיר לו את הפנים וגורם לי אוטומטית לחייך אליו בחזרה. רק לפני שלושה ימים הוא הגיע אלינו וכבר שבה את לב כולם. הוא מנהל שיחות אישיות עם העובדים הנפאלים, מציע את עזרתו ומביע את הערכתו לכל מה שקורה בבית חב"ד.

עכשיו כשהוא מבקש לאכול אני לא יכולה לסרב לו. נכנסת למטבח להוציא להם צלחות גדושות בכל טוב. הם מתישבים יחד. אוכלים. צוחקים. מחליפים חוויות וכל הזמן הזה אני שומעת את הצחוק הנעים של אפי מאחד את החבורה.

בערב שבת יושבים איתנו מאות אחים ואחיות עד השעות הקטנות של הלילה. לאט לאט המעגל מצטמצם והחברים מתישבים סביבנו. כל אחד מספר על עצמו משהו.

אפי מיכאלשווילי מתגורר בלוד בסמיכות לשכונת חב"ד. הוא מספר לחזקי ולי על הקשר שלו לאנשים שם. הוא מתרגש מאוד לקראת היציאה אל הרי ההימלאיה ביום ראשון. הוא עומד לטפס על האנאפורנה.

לפני שמסיימים את סבב הסיפורים הוא מבקש לספר עוד סיפור. פתאום נזכר בפעם ההיא בה נחשב נעדר. אי שם בטיול הגדול בניו זילנד. כולם כל כך דאגו לו והוא בעצם לא נעלם בכלל. מן אי הבנה שכזו.

"רק לחשוב איך העולם יראה אם תלך לאיבוד, אפי" צוחק אחד החברים. כולנו צוחקים יחד איתו.

שעת חצות הגיעה. עכשיו מוציאים את הטשולנט של שבת לטעימה. מדובר במנהג של שנים אצלינו.

מכינים סיר טשולנט נוסף רק בשביל שישי בחצות. אפי מתנדב ראשון להגיש לכולם. אומר שהוא אוהב את המנהג הזה ועומד לאמץ אותו בבית שיקים בעזרת השם בקרוב. "אמן בקרוב ממש" אנחנו אומרים.

בשבת בחמש לפנות בוקר מצלצל טלפון החירום בבית שלנו. הקו ממש מקוטע אבל אנחנו מצליחים לשמוע את אלמוג, בחור ישראלי שנמצא באגמים הקפואים נאנק מכאבים. הוא נפל מצלע הר ונחבל קשות בראשו. אלמוג נמצא בסכנת חיים. הוא מאבד הרבה דם. מוכרחים לצאת אליו ולהביא אותו בדחיפות לטיפול בקטמנדו. אנחנו רגילם לקריאות חירום מעין אילו בכל שעה ובכל זמן ופיקוח נפש דוחה שבת כידוע.

חזקי יוצא אליו להביא אותו במסוק. מאוחר יותר אני יוצאת עם הילדים לתפילה וארוחה של שבת. אפי כבר נמצא בבית הכנסת. הגיע ראשון חיוני ונמרץ. הוא שואל אותי איפה הרב חזקי ואני עונה לו שהלך לחלץ בחור ישראלי. "נתפלל על שניהם שיחזרו בשלום" הוא אומר ומתעטף בטלית. "שמע ישראל השם אלוקנו השם אחד" הוא קורא ביחד עם כולם ואז הוא קורס על רצפת בית הכנסת. כמו רבי עקיבא יצאה נשמתו באחד.

בבית חב"ד קמה זעקה גדולה. מהומה ובהלה. אנחנו מביטים על אפי ומבינים שהמצב רע מאוד. עורכים עליו החייאה. מנסים שוב ושוב אבל כלום לא עוזר.

אפי לא נושם.

סורוג הטבח מבהיל מונית לבית חב"ד ואנחנו נוסעים עם אפי אל בית הרפואה הקרוב ביותר . כל הדרך אנחנו מתחננים אליו שישאר איתנו! שיחיה! אני מנצלת את כל הקשרים שיש לי עם הרופאים במקום. רצה מן האחד לשני. מתחננת אליהם לא לוותר עליו אבל הם אומרים לי בעצב שכבר אין על מה להילחם.

אפי כבר איננו.

ליבו הטוב קרס באחת.

העיניים שלנו רטובות מדמעות. אנחנו ממררים בבכי כשאנחנו נפרדים ממנו לשלום מעל מיטת בית החולים.

ברגעים אלה ממש חזקי פוסע בשמחה אל בית חב"ד כדי לבשר לנו על הצלחת המבצע. הוא הגיע עם אלמוג לקטמנדו. הוא מטופל ומצבו הולך ומשתפר. שעות קשות מאוד עברו הן על אלמוג והן על חזקי. והנה במקום להגיע לסעודת שבת חגיגית הוא מוצא חבורות של מטיילים אבלים ועצובים שמספרים לו על האסון שקרה בבית הכנסת. הששון שבעיניו הופך ליגון והוא ממהר את בית החולים שבו אנו נמצאים. כולנו נמצאים סביבו מיטתו של אפי. יחד כמו משפחה אחת גדולה. שרים פרקי תהילים סביב מיטתו .

אני מביטה בפנים של אפי והן שלוות ומחייכות גם עכשיו. את הטלית שבה היה עטוף ברגעיו האחרונים אני מניחה על מיטתו.

"שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד"

אני ממשיכה לשמוע אל הקול שלו קורא בבית הכנסת.

--

פורסם בעיתון ''מצב הרוח''