הרב ד"ר יואל בן נון
הרב ד"ר יואל בן נון צילום: חזקי ברוך

אחרי ששת הימים, לפני הקמת הישיבה בהר עציון, למדתי במרכז הרב וגרנו בירושלים; אמרתי לבעל מכולת בשכונה חרדית, שאני מחמיר לאכול רק מתנובה ולקדש רק על כרמל מזרחי – הוא הבין מיד (שאינני סומך על כשרות בד"ץ לסוגיו), חייך, ואמר: אני אביא לך.

כשבאתי לקנות בימי ששי, הוציא לי מה שרציתי ממקום מוסתר במקרר והבנתי, שלא רצה לפגוע בכשרות חנותו לעיני רוב הקונים; עברנו לשכונה אחרת, והסיפור חזר על עצמו בדיוק גם במכולת השנייה.

מאז ומתמיד הקפדתי על כשרות הרבנות הראשית בלבד ולא הסכמתי לקדש על יין בהשגחת בד"ץ בלבד.

חזרתי פעם ארצה במטוס אל-על, וישב לידי משגיח של בד"ץ. הדיילת הסתכלה בי שוב ושוב, וחזרה לעיין ברשימות שלה; הבנתי שמוזר בעיניה איך נשמט שמו של בעל זקן כמוני מרשימת כשרות בד"ץ, וכנראה חשבה שזאת טעות.

אמרתי לה: האוכל שכשר עבורך (באל-על) כשר גם עבורי – מעולם לא ראיתי חיוך כזה של דיילת, חיוך של תודה; כשהתרחקה הדיילת, שאל אותי היושב לידי: למה אמרת לה ככה? עניתי לו: אם היא וחברותיה חושבות, שהאוכל שלהן לא כל כך כשר, היא עלולה לעבור גם עברות בשבת ובעריות, שאולי לא תעבור אם תדע לבטח שאוכלת כשר – אמר לי בתדהמה: מעולם לא שמעתי הסבר כל כך עמוק.

פגשתי מידי פעם בירושלים את הרב שלמה מן ההר זצ"ל, ותמיד שמעתי ממנו דברי חכמה מאירי עיניים ולב – פעם אחת אמר לי: מה ההבדל בכשרות בין מדינת ישראל לבין ארצות העמים? כל אדם במדינת ישראל אוכל כשר אלא אם הוא מחליט ובוחר לאכול טרף, אך ברגע שעולה על מטוס שאיננו אל-על, ובארצות העמים, הוא אוכל טרף אלא אם הוא מחליט ומתאמץ לאכול כשר.

לימים חשבתי, שהרב מן ההר צדק מאד ביחס לרשתות המזון ולחנויות שרובן המכריע כשרות, וגם ביחס לבתי המלון שרובם המכריע כשרים, אבל במסעדות המצב שונה מאד למרבה הצער – לא אחת ולא שתיים נכנסנו למסעדה, שאלנו על כשרות ועל תעודה, וענו לנו: 'האוכל שלנו כשר אבל אין לנו תעודה כי אנחנו פתוחים בשבת'; אכן יש מסעדות רבות כאלה, אבל יש גם מסעדות טרפות רבות, ומי שהולך למסעדה בארץ צריך להתאמץ למצוא כשרות עם תעודה.

מידי פעם התארחנו בבתי מלון, שברובם לא שומרים שבת בקבלה, אבל המטבח מושגח עם תעודה, ואני חושב בכאב על הפער העמוק בין בתי המלון למסעדות – אלה ואלה פועלים בשבת ומעסיקים עובדים בשבת, גובים כספים ועושים מלאכות בשבת – במלונות אתה רואה תלמידי חכמים מתארחים בשמחה, גם בחבורות ובמפגשים, ובמסעדות חוגגים שבת רק חילונים.

שבת אחת, התארחנו בבית מלון והלכנו לטיילת נוף להנות ולברך על נופי ארצנו; ליד מסעדה פתוחה עצר אותי אדם גלוי ראש, ושאל: האוכל במסעדה הזאת כשר? אמרתי לו: אינני יודע, תעודת כשרות אין להם כי הם פתוחים בשבת; אמר לי: אני נוסע בשבת אבל אוכל כשר, וחשוב לי רק לדעת אם האוכל כשר. אמרתי לו: תשאל אותם. בדרך כלל הם לא מרמים; אמר לי: שאלתי, ואמרו לי שהם קונים רק כשר, האם אפשר לסמוך על זה? אמרתי לו: לדעתי, כן. (כלומר, בדבר כזה שגלוי לכל, אין בעל העסק חשוד לשקר, ו'עד אחד נאמן באיסורין', אף שלא מקפיד על איסורי שבת).

נפגשתי עם אחד מרבני הערים הגדולות בישראל (שנים רבות כיהן אחר כך ברבנות הראשית), וסיפרתי לו בכאב מה שהוא ידע לא פחות ממני – אמרתי לו: כשם שיש דרגות בבתי מלון צריכות להיות דרגות בכשרות – כל שומרי מצוות יידעו שכוכב אחד של כשרות מיועד לחילונים שומרי כשרות, כי המסעדה פתוחה בשבת, אבל האוכל שלה כשר. אמר לי: אתה צודק, וכבר הצעתי הצעה דומה בעצמי. הוספתי עוד ואמרתי, שאם הרבנות תוריד דרגות בכשרות, גם בג"ץ לא יוכל להתערב, והסכים עמי.

למרבה הצער, שום דבר לא השתנה, חמור מזה – החששות הרבים שהצטברו במהלך הדורות צמצמו עד מאד את ההלכה היסודית של 'עד אחד נאמן באיסורין' (גיטין ב ב; חולין י ב; רמב"ם מאכלות אסורים פרק יא, כה-כו), והצריכו תעודת כשרות של רב העיר או האזור, אבל מערכת הכשרות של הרבנות הראשית יצרה מצב בו רוב המשגיחים מועסקים על ידי בעלי העסקים, ואם חוששים לעדותו של בעל המסעדה, אולי יש מקום לחשוש גם לעדותו של המשגיח שמקבל ממנו משכורת – האם די בכך, שהרבנות אסרה על המעסיק לפטר משגיח בלי אישורה? יש יותר מדי תלונות על היחסים בין המעסיק המושגח, לבין המשגיח שמשכורתו תלויה במעסיק.

ועוד – יש מסעדות רבות והמוני אזרחים שאיבדו כליל את האמון ברבנות, ומערכת הכשרות של צֹהר מוציאה כל יום מאות אלפי מנות כשרות, שלא היו מקבלות כשרות בלעדיה, רק בגלל חוסר אמון.

מאידך, יש 18 ארגוני כשרות חרדיים בצד הכשרות של הרבנות הראשית. כלומר, הכשרות בישראל הופרטה מזמן, אך רק לכיוון החרדי, ורוב הציבור הישראלי הרוצה כשרות, הוזנח. שמעתי לא פעם על רבנים החתומים על תעודות כשרות, אך אינם אוכלים מהמזון שחתמו על כשרותו, ואף מספרים על כך לתלמידים – חשוב שיידעו: הרב החותם על כשרות נחשב כטועם הראשון מכל מה שהכשיר, כלפי שמיא.

במצב הזה, הרבנות הראשית צריכה להודות ולהלל ולחגוג דווקא על ההצעה החדשה שלפיה הרבנות הראשית תהיה המפקחת היחידה על כל ארגוני הכשרות – כן, גם על החרדים, החסידים והספרדים (לזרמיהם), וגם על כל ארגון כשרות אחר שיפעל לפי כללי היסוד של הרבנות הראשית, אך הרבנות לא תהיה מעורבת ביחסים בין מעסיקים למשגיחיהם; אז תוכל הרבנות גם לקבוע דרגות בכשרות לפי צורכי הציבור הרחב, וכל העוסקים במזון יידעו שהרבנות יכולה להוריד דרגת כשרות, דבר שירחיק לקוחות רבים.

הרבנות הראשית רק תתחזק ומעמדה יעלה; הפיקוח על הכשרות במדינת ישראל יהיה פיקוח אחד, עם כללים ידועים ושקיפות מירבית לכלל ישראל.

 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו