לידה.
לידה.צילום: ISTOCK

רק אתמול היית ממש כאן.

את בעצמך. על בטנך התפוחה, כאבייך וכל צירייך.

רק אתמול כאבת בעצמך, ספרת דקות בין ציר לציר, נאחזת לכל אורך הדרך בידיעה שהנה זה קורה והנה היא באה.

והנה, היא באה. בתך בכורתך או אולי בת הזקונים. בבת עינך, הקטנה שלך, הראשונה שלך, היפה שלך.

זו שדאגת לה מהרגע בו הגיחה לעולם.

דאגת להפחית כאב, לענות לכל צורך, להיניק לפי דרישה, להחליף, להלביש, לחמם ולערסל.

דאגת לחבק אחרי שנפלה, לנשק במקום המכה, לשים פלסטר על פצע בלתי נראה.

דאגת לעטוף ולהרגיע את הבכי, לנגב את הדמעות אחרי שחברה העליבה.

דאגת להקשיב ולייעץ אחרי דייטים לא ברורים, שמחת בשקט כשראית אותה פתאום חוזרת וכולה פרפרים.

עמדת בהתרגשות ליד זו שהיא עומדת לקרוא לה חמותי ובידיים רועדות שברתן צלחת.

אחזת ביד אחת עששית דולקת וביד השנייה טישיו ספוג בדמעות התרגשות כל הדרך אל החופה והנה, הנה היא באה.

אולי ידעת.

מהרגע הראשון בו שמעת שאת עומדת להיות סבתא, שהמספר שלך יהיה הראשון שהיא תחייג כשיתחילו הצירים.

אולי הופתעת כשהיא התחילה להכין אותך לזה, שהיא רוצה שתבואי איתה ותלווי אותה לחדר לידה. עם אותו חיבוק ורעד קל, הפעם בלי עששיות אבל עדיין עם הטישיו ביד, ספוג בדמעות וחלקי פסוקים מתהילים.

והנה היא באה, ואת יחד איתה. בכל רמ"ח איברייך ושס"ה גידייך ואינספור עצבי כאבייך, את איתה.

חווה כמעט כל ציר כאילו הוא שלך, מתכווצת בכאב אימהי למראה הקטנה שלך כואבת. מתרגשת, נפעמת ודואגת. כל כך דואגת.

כואב לה, את אומרת בכאב. קשה לה.

רק אתמול היית ממש כאן, כאבת בעצמך. חיכית לרגע בו תוכלי לקבל את האפידורל המיוחל. או שאולי אצלך הוא עוד לא היה בשימוש ואת מאושרת בשבילה, שהיא חיה בדור בו הפלא הזה קיים.

ואת יודעת שלפעמים לוקח זמן. את יודעת שלפעמים תחלופנה כמה וכמה שעות של כאב עד שנכנסים לחדר לידה, עד שאפשר לקבל אפידורל. הרי גם את ילדת פעם את הלידה הראשונה והארוכה שלך.

ובכל זאת.

כשהכאב הוא של בתך, סף הכאב שלך יורד עד כאב.

חולפת עוד שעה ועוד בדיקה וסוף סוף היא נכנסת לחדר לידה, מקבלת אפידורל. והנה היא חוזרת אלייך, מחייכת מבין הכאבים. את מלטפת ורואה איך בהדרגה הכאב פוחת ואת בעצמך נושמת לרווחה, מופתעת מכמות האוויר שהחזקת בפנים.

את מסתכלת על חתנך, מקבלת הנהון מאשר ויוצאת לשתות מיץ שמזכיר לך אותך וכמה את צמאה.

את חושבת על הנס שעומד להתרחש.

על בתך, שנשאת ברחמך לפני אי אלו שנים, שעוד רגע תישא בגאווה את התואר "אמא". שתדאג, תלטף, תאכיל, תחמם ותערסל, את הנכד שלך או אולי הנכדה שלך, אלו שיעניקו לך לראשונה או אולי בפעם העשירית את התואר הנכסף "סבתא".

הלב עולה על גדותיו מהתרגשות.

והנה הוא מתקשר אלייך וקורא לך, בואי, זה מתחיל. את סוגרת מהר את בקבוק המיץ, קמה ומזדרזת אליה.

כל כולך שם בשבילה, אבל את ממעיטה את מופעך ונותנת לזוג לעמוד יחד מתחת לחופת הלידה. את מביטה, מתרגשת, דומעת ונפעמת. והנה זה בא. ולפתע את שומעת את המיילדת אומרת לך: מזל טוב סבתא!

הקטנה שלך נושאת את הקטן או הקטנה שלה, טישיו חדש סופג את דמעותייך.

אבא טרי נושא בידיו חבילה של אושר. את מצלמת אותם, מצלמת את המשקל, מנגבת עוד דמעה של התרגשות ובשנייה הזאת אין מנגינה שערבה לאזנייך יותר מהשאלה: את רוצה להחזיק אותה?

בטח. את אומרת.

מתיישבת על הכורסא הנוחה, מחזיקה בידייך מתיקות אין קץ, מודה לבורא עולם, בדיוק כמו אז. כשהחזקת אותה, את הקטנה שלך, או אולי את הבכורה שלך והבטחת לה שבכל תחנות חייה, תהיי איתה בכל רגע שהיא תרצה אותך.

אמאל'ה, רוצה לשתף אותי בסיפור מההיריון והלידה?

אחות, מיילדת, רוצה לשתף סיפורים?

אשמח לקרוא!

[email protected]