הוא לא "הילד של כולנו", כמו שראיתי שכתבו. הוא הילד של יוסי וניצה, שגידלו אותו, ויושבים עליו עכשיו שבעה. אבל הוא בהחלט נכנס ללבבות של כולנו.
בראל שמואלי הובא הלילה למנוחות אחרי שנפצע אנושות, ולימד אותנו כל כך הרבה בשבוע וחצי.
קודם כל, בדרך שבה נפגע. ההמון העזתי הגיע לגדר, במרחק נגיעה, ומחבל ירה בבראל. הלוואי שהביקורת הציבורית הרחבה תועיל, הלוואי שהתחקיר של האירוע ישנה את הנהלים, הלוואי שזה יהיה המקרה האחרון.
ואחר כך, בסולידריות. כל כך הרבה אנשים שמעולם לא פגשו אותו הכניסו את השם "בראל בן ניצה" אל סדר יומם, בארץ ובעולם. מאות הפרשות חלה לרפואתו, אינספור חיבוקים אמיתיים או וירטואליים למשפחה. הפרצוף שלו הפך לאחת התמונות הכי ויראליות ברשת, יותר מכל סלב. כשהודיעו על החמרה במצבו, אפשר היה להרגיש איך זה נוגע לא רק במשפחתו אלא במשפחה המורחבת שלו, עם ישראל.
וגם התפילה. לכאורה אנחנו לפני חודש של תפילות חגים שהן שיא השנה, אבל הסליחות המרגשות בכל לילה מחוץ ל"סורוקה" שברו כל שיא. המשפחה ביקשה, ויום אחרי יום, בחצות, התייצבו שם אלפים (!) מכל רחבי הארץ ואמרו סליחות. "הופתעתי לא רק מהכמות", אמרה לי מישהי שהגיעה מהצפון, "אלא מעוצמת הרגש והאכפתיות, מהעובדה שכל כך הרבה אנשים פשוט בכו שם, בדמעות".
לעילוי נשמת בראל בן יוסף וניצה. תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.