עו"ד שלום וסרטייל
עו"ד שלום וסרטיילצילום: דוברות ציפחה

 

עם ישראל הוא עם של "יודעי תרועה". ניתן היה לחשוב שהשופר יכול להשתלב במוסיקה העולמית, והתקיעה היא שפה בינלאומית הברורה לכל דוברי השפות למיניהן בעולם כולו, ולא היא. בצעירותי גרנו בצרפת במסגרת שליחות חינוכית של הוריי, חליתי ואושפזתי בבית חולים גם בראש השנה.

הוריי ביקשו מראשי בית החולים לאפשר לשלוח אליי שליח בראש השנה שיתקע לי בשופר. "מה זה שופר?" שאל הפרופסור כשהוא מוקף בצוות בית החולים. אמי ע"ה הסבירה שהיהודים נוהגים לקחת קרן של איל, ולהשמיע קולות.

הפרופ' נבהל ואמר ש"לא יעלה על הדעת שיגעון שכזה בבית החולים שלי". אחרי בקשות ושכנוע שזה יכול להועיל לחולה, הסכים כבודו בתנאי שהשליח עם הקרניים של הבהמה יבוא וישמיע קולות רק מחצר בית החולים מבלי להיכנס חלילה פנימה. עוד הוסיף שבחדר בו הייתי מאושפז, בקומה השנייה, האחות כבר תדאג לפתוח את החלון... אכן "אשרי העם יודעי תרועה".

המינוח "יודעי תרועה" המיוחס לעם ישראל דורש התבוננות, כי הרי תקיעה בשופר היא חוכמה שאינה מלאכה, ואינה בהכרח נחלתם שלבעלי נגינה. אם כך מהי אפוא הגדולה שבידיעת התרועה?

זכורני שסיפר פעם הרב ישראל מאיר לאו הי"ו, שביקר אצל מלך ספרד, עת כיהן כרב ראשי, וזה כבדו בשופר מיוחד מימי האנוסים והאינקוויזיציה, תוך שהוא מוסיף סיפור מדהים על שופר זה. הגויים גזרו בימי האינקוויזיציה על היהודים שלא יעזו להתפלל בימים הנוראים. היהודים נחרדו ולא ידעו את נפשם כיצד עם יודעי תרועה לא ישמע קול שופר ביום הדין? הנביא עמוס זועק: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"?! אבל כאן חרדו היהודים עוד קודם יום הדין מפני הגזירה הקשה שלא יוכלו לשמוע קול שופר, שהרי אפילו אם יתפללו בסתר, ודאי קול השופר ישמע, ואז הם צפויים לעינויי האינקוויזיציה.

קם אחד מבני הקהילה שהיה נגן בתזמורת המלך, והציע רעיונו: "בראש השנה מתקיימת תהלוכת הוד מלכותו, ועליי להשתתף בה. אציע למנצח, שהפעם התזמורת המלכותית תפסיק לרגע כדי שאוכל להשמיע קול מכלי יחיד ומיוחד, ומכיוון שכל בני הקהילה יבואו להקביל את פני המלך, ישמעו כולם את קול השופר ויחשבו כמובן על מלכו של עולם..." ואכן כך היה, וזהו השופר המיוחד שניתן לרב כמזכרת - מזכרת זיכרון תרועה של עם יודעי תרועה שיודע לתקוע ולהריע גם בימי גלותו מארצו, גם בעיצומן של ימים נוראים וגזירות קשות.  

מהו אפוא סוד ידיעת התקיעה? דומה כי זאת נלמד משלוש פעמים בהןמופיעה המילה "היום", בראשית הפרשה. 'אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם... לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו, אשר ה' אלוקיך כרת עמך היום, למען הקים אתך היום לו לעם" וגו'. אמנם היה זה יום הסתלקותו של משה רבנו, ערב הכניסה לארץ, אך הכוונה היא לכל יום ויום בחייו של איש ישראל, בחינת present continue, הווה מתמשך. הברית מתחדשת בכל יום ויום, ומקפלת בתוכה עבר, הווה ועתיד. לכן נוכחים בה 'אשר ישנו עמנו עמד היום...ואת אשר איננו פה עמנו היום'.

אולי לכך התכוון בעל סדר היום, רבי משה בן מכיר, ממקובלי העיר צפת במאה ה16, ראש ישיבה, רבם של 'חבורת מקשיבים', בהם רבי שלמה אלקב"ץ, האר"י הקדוש, רבי חיים ויטל, ועוד. רבי משה הוא שניסח וקבע שנפתח כל יום בברכת 'מודה אני לפניך'. לדבריו שלוש זכירות זוכרים אנו בשעה שאנו תוקעים ומריעים, ובזה ייחודנו כ'יודעי תרועה'. תחילה, את זיכרון העבר- עקידת יצחק ממנה למדנו מסירות נפש מהי, ואשר ניתן איל תמורתו. בה בעת נתיחדו קרניו לשופרות, האחד לזמן מתן תורה, ככתוב: "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", והאחר לעתיד לבוא, לגאולה השלמה, ככתוב: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים".  

"אתם נצבים היום", שלוש זכירות אלה - של עבר, הווה ועתיד - הן המייצבות את עמידתנו האיתנה ואת צדקת דרכנו, דרכם של מקהלות ישראל כעם יודעי תרועה לאורך הדורות, כשראשם מופנה השמיימה, לגאולה שלמה. יציבות פנימית עוצמתית העומדת בפגעי הזמן וכך מבלבלת את השטן- קטגורם של ישראל והוא אינו יכול להם, אך לא פחות מכך- מהוות הן מצפן המונע מעם ה' מלהתבלבל בדרכוהמופלאה. 

עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל