עד היום לא זוהו כל חללי הפיגועים. הפיגוע במגדלי התאומים
עד היום לא זוהו כל חללי הפיגועים. הפיגוע במגדלי התאומים צילום: רויטרס

את התמונות המחרידות שצולמו ב־11 בספטמבר 2001 אין איש בעולם שישכח. בשעה 8:46 בדיוק, שעון ניו־יורק, העולם עמד מלכת. טיסה 11 של אמריקן איירליינס התרסקה לתוך המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי, המוכר יותר כמגדל הצפוני של מגדלי התאומים בניו־יורק. ההלם והתדהמה שאחזו את האנשים ברחובות הסמוכים היו עצומים. איש לא ידע מה בדיוק מתרחש. תמונות של עשן מיתמר מכל כיוון במגדל החלו להגיע לרשתות הטלוויזיה האמריקניות, שהיו בעיצומם של שידורי תוכניות הבוקר. שש דקות לאחר הפגיעה החלו הערוצים לעלות לשידור מיוחד והקרינו שוב ושוב את התמונות ממרכז מנהטן. עדי ראייה עלו לשידור ותיארו את הפאניקה ברחובות מרכז המעצמה הגדולה בעולם.

אלא שכל זה היה הקדימון לזעזוע שצילק את החברה האמריקנית. בשעה 9:03, 17 דקות אחרי התרסקות המטוס הראשון, ו־11 דקות אחרי שערוצי הטלוויזיה האמריקניים החלו את השידור ממרכז הסחר העולמי, התרסק המטוס השני במגדל הדרומי, בשידור ישיר לעולם כולו. בזמן שהערוצים מצלמים בעזרת מסוקים את העשן מהמגדל הצפוני, ותוך כדי דיבור עם עדי הראייה, טיסה 175 של יונייטד איירליינס התרסקה לתוך המגדל השני. הלהבות נראו בבירור על המרקע. בקרב המנחים והמרואיינים עלו קולות של זעזוע וחרדה והם סירבו להאמין למראה עיניהם. עדת הראייה שרואיינה באותו זמן ברשת CBS, טריסה רנו, אמרה מיד לאחר פגיעת המטוס השני שזאת לא תאונה אלא אירוע מכוון. המראיין, העיתונאי בראיינט גמבל, שאל את רנו מדוע היא קובעת זאת. התשובה הבהירה את מה שרק התחילו להבין בעולם כולו: "הוא טס ישירות לבניין".

רנו כמובן צדקה, אך בשלב ההוא איש לא ידע יותר מדי פרטים על האירוע ההיסטורי שמתרחש באותם רגעים וישנה את העולם כולו. יתרה מזאת, בזמן שעיני העולם כולו צופות בנעשה בניו־יורק, שני מטוסים נוספים עשו את דרכם לוושינגטון הבירה במטרה לבצע שני פיגועי ענק נוספים. המטוס הראשון שבהם, טיסה 77 של אמריקן איירליינס, התרסק אל בניין הפנטגון בשעה 9:37, פחות משעה מההתרסקות הראשונה. חלק מהבניין קרס בעקבות ההתרסקות, וכוחות הכבאות עבדו ימים ארוכים עד שהצליחו לכבות את השריפה במקום. קצת לאחר הפגיעה בפנטגון בוושינגטון קרסו המגדלים בניו־יורק. הראשון שקרס היה המגדל הדרומי, אשר בער במשך קרוב לשעה. חצי שעה מאוחר יותר קרס גם המגדל הצפוני.

בינתיים המטוס הרביעי, שנועד לפגוע בבית הלבן או בבניין הקפיטול, התרסק בסופו של דבר ליד העיירה שנקסוויל בפנסילבניה, בעקבות מאבק בין ארבעת החוטפים שהיו על המטוס ובין נוסעיו. בסך הכול נרצחו בפיגועי ה־11 בספטמבר 2,977 בני אדם, ועוד כ־6,000 נפצעו. 2,753 בני אדם נרצחו בפיגועים בניו־יורק, 184 נרצחו בפיגוע בפנטגון, ו־40 נרצחו במטוס הרביעי. בסך הכול על המטוסים השונים היו 19 חוטפים, כולם ממוצא סעודי, מתוך מטרה של ארגון אל־קאעידה לסכסך בין הממשל האמריקני ובין בית המלוכה הסעודי, מהלך שהצליח באופן חלקי. כל המחבלים נהרגו במתקפות. עד היום לא זוהו כל החללים מהפיגועים בניו־יורק.

"המבצע הצבאי המוצלח בהיסטוריה"

עשרים שנה אחרי הפיגועים, והזיכרונות של מי שקרוביהם ויקיריהם היו בקרבת המגדלים לא התעמעמו. "אני זוכר את השעות האלה כאילו הן היו אתמול", אומר שגריר ישראל לשעבר בארצות הברית וסגן השר לשעבר מייקל אורן. "באותו זמן הייתי בירושלים, אבל הבן שלי, שעמד לפני גיוס, היה בטיול עם חברים בניו־יורק. יום לפני הפיגוע הם היו על גג אחד המגדלים, והיו אמורים להגיע למגדלים גם ב־11 בספטמבר עצמו, בערך בזמן שבו התרחשו הפיגועים. אנחנו ידענו שהוא אמור להיות שם, ולכן כשהתחילו להגיע התמונות היינו בפאניקה מוחלטת. אלה היו שעות מחרידות. לא יכולנו ליצור איתו קשר כי הקליטה במקום קרסה מרוב העומס. אחרי כמה שעות הצלחנו לדבר איתו. בזמן הפיגועים הוא היה ממש סמוך למגדלים וצילם את הכול".

כמי שגדל בניו־יורק, מה הרגשת כשראית את המגדלים נופלים?

"אני גדלתי עם מגדלי התאומים. הם היו נוף הילדות שלי. גרתי ממש בסמיכות אליהם כילד, ופתאום לראות אותם קורסים היה מחזה מזעזע. הרבה מאוד אנשים מהשכונה שלי נהרגו במגדלים. בשבילי כל הסיפור הזה מאוד אישי".

המגדלים לא היו רק נוף הילדות של אורן ושל רבים נוספים מתושבי ניו־יורק. במובנים רבים מדובר היה באחד הסמלים של העולם החופשי, ואחד הסמלים הבולטים להיותה של ארצות הברית מעצמת־העל היחידה בעולם. שמונה שנים קודם לכן התרחש פיגוע אחר במגדלים. אז מדובר היה במשאית תופת עם מטען חבלה במשקל 600 קילוגרמים שהרג שישה בני אדם ופצע יותר מאלף נוספים. על כל הפיגועים, זה שהיה בשנת 93' ואלה של ה־11 בספטמבר, היה אחראי ארגון אל־קאעידה בהובלתו של אוסאמה בן־לאדן. "הפיגועים הללו היו המבצע הצבאי המוצלח ביותר בהיסטוריה", אומר אורן.

מה זאת אומרת?

"בעלות של 300 אלף דולר ובמחיר חייהם של 19 מחבלים הם הצליחו להפיל אימפריה שלמה. לא היה דבר כזה בהיסטוריה האנושית. ארצות הברית של אחרי פיגוע ה־11 בספטמבר היא לא אותה מדינה. באופן ישיר אפשר להצביע על העובדה שארצות הברית הוציאה טריליוני דולרים על המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, מלחמות שלא הייתה להן שום תועלת. בנוסף לכך, הפיגועים הללו פגעו נואשות בביטחון הלאומי של ארצות הברית כמדינה. הפיגועים האלה גרמו לכך שהיום, עשרים שנה אחריהם, ארצות הברית לא מסוגלת לשדר עוצמה צבאית בשום מקום בעולם. ככה נראית אימפריה שקרסה".

קריסת האימפריה, כפי שמגדיר זאת אורן ואף מעיד שהיסטוריונים רבים שותפים לניתוח הזה, חריפה הרבה יותר מכפי שנדמה. התמונות שהעולם כולו רואה בימים אלה באפגניסטן הן רק התוצאה של התהליך הזה. היציאה מאפגניסטן, שאליה נכנסו האמריקנים בעקבות הפיגועים, מסמלת בצורה הטובה ביותר את משמעות הקריסה התודעתית של ארצות הברית כמעצמת־על.

"המלחמה באפגניסטן ובעיראק היא הסיפור המדויק של השפעת הפיגועים על אמריקה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום", אומרת מעין אפרת, מומחית לפוליטיקה אמריקנית. "בהתחלה זה יצר אויב חיצוני משותף שכל החברה האמריקנית יכולה הייתה להתגבש סביבו, במיוחד לאור העובדה שאחרי סוף המלחמה הקרה לא נותר אויב כזה. זה חיזק לתקופה מסוימת את הגוורדייה הישנה במחלקות המדינה וההגנה האמריקניות, שהגיעו משתי המפלגות. זה נתן להם את התשובה לשאלה למה הם עושים את מה שהם עושים, מה המטרה של הפעולות שלהם. אבל ככל שחלף הזמן כל זה נעלם, וברעש די גדול".

הסיבה המרכזית להיעלמותו של האויב החדש - הטרור האסלאמי מהמזרח התיכון - לא הייתה ההצלחה שבתפיסתו של סדאם חוסיין והוצאתו להורג, או חיסולו של אוסאמה בן־לאדן על אדמת פקיסטן עשור לאחר הפיגועים. הטרור האסלאמי, כפי שכל מי שגר במזרח התיכון יודע, רק התעצם מאז שארצות הברית פתחה במלחמה עם אפגניסטן ועיראק. הסיבה הייתה שונה בתכלית: השקרים שהובילו את ממשל בוש לצאת למלחמה בעיראק, לצד הכישלונות שהיו בפועל בשתי המלחמות הללו.

"השקרים של אנשי ממשל בוש היו אירוע בלתי נתפס. להגיד בכל מקום שסדאם מחזיק בנשק לא קונבנציונלי ולכן חייבים לצאת להילחם נגדו היה שקר מוחלט, כפי שהתברר מאוחר יותר, וזה שבר את האמון הציבורי במערכת בכללותה. בראש ובראשונה זה השפיע על האמון של הציבור האמריקני במלחמה עצמה, אבל זה גם השפיע מאוד על מעמדה של האליטה שהובילה את ארצות הברית. במפלגה הדמוקרטית זה אפשר לאובמה לעלות לשלטון, כי הוא בא מבחוץ, התנגד תמיד למלחמה ולא היה קשור אליה בשום צורה. במפלגה הרפובליקנית, שרבים יותר ממנה היו מעורבים בתהליך הזה, כל הבכירים שהיו מעורבים די נמחקו. המעמד שלהם נפגע אנושות. זה בסופו של דבר מה שהעלה גם את טראמפ לשלטון. כשהם ניסו לרוץ מול טראמפ בפריימריז, ובמיוחד אחיו של הנשיא בוש, ג'ף, זה היה הכי בולט. אף אחד לא מקשיב להם מאז. רק החלק הזה, שכל כולו נבע מפיגועי ה־11 בספטמבר, שינה את ארצות הברית בצורה בלתי נתפסת. הרי מי האמין שארצות הברית תהיה מוכנה לבחור בנשיא שחור?" אומרת אפרת.

מייקל אורן מסביר מה הניע את ממשל בוש לצלול למלחמה בעיראק בתואנות שקר: "הסיבה להחלטה ללכת למלחמה בעיראק, למרות שלא היה לה קשר ישיר לפיגועים, הייתה הרבה יותר עמוקה ממה שחושבים. אני מכיר את משפחת צ'ייני שנים ארוכות, ושאלתי אותם למה בעצם הממשל שיקר כשאמר שבידי סדאם יש נשק לא קונבנציונלי. התשובה שלהם הייתה שלא הייתה להם ברירה. קו המחשבה היה שהם לא יודעים מה מחכה מעבר לפינה. נקודת ההנחה הייתה שהפיגוע במגדלים היה הראשון בשורה של פיגועים נגד ארצות הברית, ולא האחרון שבהם. האמירה שלהם הייתה שבשביל להגן על ארצות הברית מפני פיגוע נוסף כזה צריך להעביר את זירת הקרב למזרח התיכון. רק ככה, הם סברו, אפשר לגרום למחבלים להיות במגננה ולא במתקפה. בשביל זה צריך היה למצוא עילה מספיק טובה כדי לצאת למלחמה, כי הקונגרס לא היה מאשר מלחמה כזאת בכל מקרה אלא רק עם תירוץ טוב".

עד כמה משבר האמון הזה נוכח היום בחברה האמריקנית?

"הוא נוכח מאוד. זה נתן תנופה לכל מי שאהב תיאוריות קונספירציה כאלה ואחרות. כל מה שאנחנו מכנים היום 'המתקפה על האמת' קיבל תנופה אדירה בעקבות המהלכים האלה. צריך לזכור, אלה רעיונות שהחלו בכלל בשנות ה־60 בשמאל האמריקני, שאימץ אותם מהאקדמיה הצרפתית. אבל היום הם מאוד נפוצים בארצות הברית בכל מקום, מימין ומשמאל. אנחנו רואים את זה כל הזמן. קח למשל את הקורונה. כשמישהו אומר למכחיש קורונה שאלה ההנחיות של הממשל ושל כל גורמי המקצוע, התשובה תמיד היא 'אני זוכר את עיראק'. זה נצרב בזיכרון האמריקני".

אלפי מתים, טריליוני דולרים וארבעה נשיאים

השקרים שהובילו לערעור האמון בממסד האמריקני בכלל, ובמלחמה בעיראק ובאפגניסטן בפרט, התלוו לכישלון האדיר של שתי המלחמות הללו. כזכור, ארצות הברית נכנסה לאפגניסטן כדי להדיח את הטאליבן ששלט במדינה במשך כשש שנים, החל משנת 1995, לאחר שנתן חסות לבן־לאדן ולארגונו שביצעו את הפיגועים. את הטאליבן הצליחו האמריקנים לסלק במהירות רבה, אלא שאז הם שקעו בבוץ האפגני ואיבדו אלפי חיילים לצד השקעה עצומה של משאבים כלכליים. כל זה כשבמקביל הם מנהלים מערכה דומה בעיראק. שתי המערכות האלה הולידו את השינוי הדרמטי ביותר שעברה ארצות הברית בעשורים האחרונים והובילו לתהליך של בדלנות.

"בדיחה אכזרית ששמעתי לאחרונה מתארת את מה שעבר על ארצות הברית בעשרים השנים האחרונות", אומר ההיסטוריון הצבאי ד"ר יגיל הנקין, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון וחוקר בקתדרה ללימודי צבא של המכללות הצבאיות. "הבדיחה אומרת שאם אתה מרגיש לא חיוני, כל מה שאתה צריך לעשות בשביל להתעודד זה להסתכל כיצד ארצות הברית השקיעה 20 שנה, אלפי מתים, טריליוני דולרים וארבעה נשיאים רק בשביל להחליף את הטאליבן בטאליבן באפגניסטן. זאת רמת הכישלון של המלחמות הללו, והן עיצבו מאוד את החברה האמריקנית".

מאיזו בחינה?

"במשך שנים ארוכות מאוד, עוד מימי מאו צה טונג, מנהיג המפלגה הקומוניסטית בסין אי שם בשנת 46', אויביה של ארצות הברית הגדירו אותה כנמר של נייר. צה טונג אמר את זה על הנשק הגרעיני של ארצות הברית. גם בן־לאדן עצמו אמר את זה בריאיון עיתונאי שנתן אחרי הפיגועים במוגדישו בשנת 93', שבהם נהרגו 18 חיילים אמריקנים. הוא אמר אז שלארצות הברית יש את החיילים הכי טובים, את כלי הנשק הכי טובים ואת הנשק הגרעיני האימתני, אבל אין לה את כוח הלחימה, או במילים אחרות היא נמר של נייר. חדי האוזן ישימו לב שזה נאום כמעט זהה לנאום קורי העכביש של נסראללה. הסיבה היא כי הם מגיעים מאותו שורש. שני הנאומים נולדו מהתפיסה האנטי־אמריקנית והאנטי־מערבית בכלל, שסוברת שלמערב אין את הרוח להילחם. העניין הוא שבחלק לא קטן מהמקרים האמריקנים הוכיחו שגם הנמר מנייר יודע להכות חזק".

אז מה השתנה במלחמות בעיראק ובאפגניסטן?

"הפעם האמריקנים לא הצליחו להנחית מכה חזקה יותר ממה שחטפו, ובעיקר נכשלו במטרת־העל שלהם, והיא לבנות דמוקרטיות במזרח התיכון. לא עיראק ולא אפגניסטן, ולמען האמת לא שום מקום במזרח התיכון שחווה את האביב הערבי, עברו תהליך של דמוקרטיזציה. בעיראק ובאפגניסטן האמריקנים אפילו ניסו להרחיק לכת עוד יותר ולבנות אומות יש מאין. הם נכשלו בזה לחלוטין, וזה הוביל לפגיעה ביוקרה של המערב כולו, ובמיוחד ביוקרה של ארצות הברית. כל זה הוביל לכך שהאמריקנים פשוט לא רוצים יותר להתערב במזרח התיכון".

בשנת 2003 הוזמן מייקל אורן כהיסטוריון להעיד בקונגרס האמריקני בנושא הפלישה לעיראק. "הייתי צריך להעיד במקביל לפרופסור ברנרד לואיס, שהיה פרופסור שלי באוניברסיטת פרינסטון. הוא היה בעד המלחמה ואני הייתי נגד. בעדות שלי אמרתי שארצות הברית לא צריכה להיכנס לתחום של בניית מדינות במזרח התיכון. הסברתי להם שכל מי שניסה לא הצליח. הבריטים ניסו ונכשלו, הצרפתים ניסו גם כן את מזלם וכשלו וכנ"ל הרוסים. אף אחד לא מצליח לייצר מדינות יש מאין במזרח התיכון. אמרתי לחברי הקונגרס שארצות הברית תנסה גם כן לעשות את אותו הדבר, ובסוף תברח עם הזנב בין הרגליים. בנוסף לכך אמרתי להם שאחרי שהאמריקנים יעזבו את עיראק, האיראנים יקדמו את הגבול המערבי שלהם 1,300 קילומטר, עד לים התיכון. לצערי צדקתי, וזה בדיוק מה שקרה".

מה גרם לך להגיד את הדברים האלה בשנת 2003?

"ההבנה הפשוטה שעיראק ואפגניסטן הן לא מדינות. אלה אשליות. אתה לא יכול להקים מדינה במקום שאינו מדינה. קראו לי גזען בגלל הדברים האלה, כולל ידידים שלי, בגלל שחלקתי על לואיס ואמרתי שעיראק לא בנויה לדמוקרטיה מערבית. אלה היו ימים לא פשוטים בשבילי מבחינה אישית, אבל זאת הייתה האמת. בסוף זה התפוצץ לאמריקנים בפנים ושמט את הקרקע מתחת לחלק מאוד חשוב בתפיסה האמריקנית שליווה אותה עשרות ומאות שנים. בסוף, בין אובמה, טראמפ וביידן אין הבדל כזה גדול. שלושתם בדלנים, וזה בלתי נתפס לעומת האתוס האמריקני לאורך השנים".

עד כמה מדובר בתוצר של פיגועי ה־11 בספטמבר תעיד העובדה שמשחר הקמתה ארצות הברית ניסתה להתערב במזרח התיכון. לאחר מלחמת העולם השנייה, כשנותרה ארצות הברית מעצמת־העל המערבית היחידה אל מול ברית המועצות, תפקיד השוטר של העולם רק התקבע באתוס האמריקני. אורן, שכתב ספר שלם בנושא בשם 'כוח, אמונה ודמיון', סבור שזאת ההשפעה הדרמטית ביותר של הפיגוע ההוא.

"המעורבות האמריקנית במזרח התיכון מתחילה כבר ב־1776, שנת הקמתה של ארצות הברית. המלחמות בעיראק ובאפגניסטן הן למעשה ההשלמה המוחלטת של כל ההיסטוריה האמריקנית. האמריקנים האמינו באמת ובתמים שאפשר להפוך את המזרח התיכון למעין פדרציה של מדינות, בדומה לארצות הברית, וכמובן להנחיל בו את ערכי הדמוקרטיה. ראשי ממשל בוש התאימו מאוד לקו החשיבה האמריקני המסורתי, והוא התפרק לגמרי. הבדלנות האמריקנית שאנחנו רואים מאז בחירת אובמה היא החריגה בהיסטוריה האמריקנית".

תפיסת הבדלנות, שהנשיא טראמפ ניסח אותה בסיסמת הבחירות שלו כ"אמריקה תחילה", לא הולכת לשום מקום. למעשה, אם יש משהו שעליו יכולים גם הדמוקרטים וגם הרפובליקנים להסכים זהו הרצון לא להישאר השוטר של העולם. "יש בארצות הברית עייפות מהרצון לצאת למלחמות. אם בתחילת הדרך, לפי הסקרים, 90 אחוזים מהציבור האמריקני תמכו במלחמה, היום אין סיכוי לגייס חמישים אחוזי תמיכה ביציאה למלחמה, וזה חוצה מפלגות", אומרת אפרת.

כך נבחר נשיא שחור

השפעות פיגועי ה־11 בספטמבר רחבות הרבה יותר מההשלכות של שתי המלחמות הכושלות שנולדו בעקבותיהם. הם עיצבו מחדש את העולם המערבי כולו, בייחוד בגישה שלו לטרור העולמי ולטרור אסלאמיסטי במיוחד. "כל מי שעובר היום בנמל תעופה מבין כמה העולם אחר מאז הפיגועים", אומר ד"ר הנקין, "באחת הפעמים שאמי חזרה מארצות הברית, לפני הפיגועים, היא כמעט איחרה את הטיסה. השערים כבר נסגרו והמטוס כמעט יצא לדרך. היא לא עשתה יותר מדי חשבון, קפצה מעל שער הכניסה ורצה למטוס. כמה אנשים הסתכלו עליה בתדהמה, אבל אף אחד לא חשב לעצור אותה. היום זה לא היה קורה. מאז פיגועי ה־11 בספטמבר מי שיעשה משהו כזה יירו בו במקום. וזאת רק דוגמה".

למה רק אז נפל האסימון, הרי זאת לא הייתה חטיפת המטוס הראשונה בהיסטוריה?

"בוודאי שלא. זאת אפילו לא הייתה הפעם הראשונה שתכננו לרסק מטוס במגדל מפורסם. כמה שנים קודם לכן מחבלים ניסו לעשות אותו דבר במגדל אייפל, אבל הם נאלצו לנחות במרסיי כדי למלא דלק ולנהל משא ומתן, ושם הפיגוע סוכל. אלא שזו הייתה הפעם הראשונה שמשהו כזה הצליח. עד לפיגועים ההנחה הייתה שחוטפים מטוס בשביל מיקוח, לא בשביל פיגוע. לכן ברוב נמלי התעופה בעולם הבדיקות היו מאוד רזות, למעט ישראל".

לא לחינם ישראל הייתה המדינה עם הבדיקות המחמירות ביותר, בעקבות הניסיון המדמם שלה. גם בכל הקשור לחטיפות מטוסים לישראל היה ותק בתחום. ניסיונה הרב של ישראל בהתמודדות עם הטרור הפך אותה לשחקנית בולטת בזירה הבינלאומית לאחר פיגועי ה־11 בספטמבר. מדינות העולם התחילו להתייעץ עם ישראל כיצד להתמודד עם איום הטרור, וממשלים שלא תמכו בה עד אז, כמו ממשל בוש עצמו, הפכו לאוהדי ישראל מובהקים. "פתאום העולם כולו הבין מה המשמעות של טרור וכמה זה מורכב להתמודד איתו. לישראל היה הרבה ידע וניסיון, וכמובן שגם קרבה גאוגרפית, וזה סייע לה לקנות מקום מרכזי בעולם שאחרי הפיגועים", אומר הנקין.

זה גם השפיע על מהלכים בתוך ישראל עצמה?

"כן. בלי פיגועי התאומים ישראל לא הייתה יכולה לצאת למבצע חומת מגן. הרי כמה חודשים לפני הפיגועים בארצות הברית, כשבישראל השתוללה האינתיפאדה השנייה, אמר שרון שאיפוק זה כוח. חצי שנה מאוחר יותר יצאה ישראל למבצע הצבאי המוצלח האחרון שלה. ישראל לא הייתה מקבלת לגיטימציה עולמית בלי הפיגועים".

ההשפעה של פיגועי ה־11 בספטמבר חורגת הרבה מתחומי הביטחון. עולם התרבות האמריקני שינה דרמטית את פניו בעקבות האירועים. זה מתבטא בסדרות טלוויזיה, סרטים, שירים, ספרים וכל אלמנט תרבותי אחר, שהפכו את פיגועי ה־11 בספטמבר לאחת מאבני היסוד של התרבות האמריקנית. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא סדרת הטלוויזיה '24', שעוסקת בלוחמה בטרור - אסלאמי ברובו המוחלט – שעלתה לשידור שבועות ספורים אחרי הפיגועים. הרעיון לסדרה נולד הרבה לפני כן, והיא הייתה אמורה לעלות לשידור שבוע לאחר הפגיעה במגדלים. רשת פוקס החליטה לדחות את תחילת שידורה בחודש, אך הסיפור שלה התקשר בצורה הדוקה כל כך למציאות עד שהיא הפכה להיות הסדרה הנצפית ביותר באותה שנה בארצות הברית.

השפעת הסדרה חרגה בהרבה מהרגלי הצפייה האמריקניים. למעשה, באקדמיה האמריקנית מאמינים שברק אובמה לא היה נבחר לנשיאות אם הסדרה לא הייתה משודרת. הסיבה לכך היא האירוע שזכה לכינוי אפקט פאלמר, על שם הנשיא האמריקני בסדרה, דמות בדיונית בשם דיוויד פאלמר, שהיה שחור וצויר כמר ביטחון.

"עולם התרבות האמריקני יצר מהפך בכל הקשור לאויבים שלו", אומרת אפרת, "עד לפיגועים האויבים היו רוסים או קומוניסטים בכלל, כתוצאה מהמלחמה הקרה. אבל אחרי שהיא נגמרה היה צריך למצוא גורם עוין חדש שידבר לדור הצעיר של הצופים, שכבר לא זכרו את ברית המועצות. הפיגועים במגדלי התאומים יצרו את האויב החדש הזה, הטרור האסלאמי. אין היום כמעט ספר, סדרה, סרט או הצגה שעוסקים בנושאים ביטחוניים שהאויבים בהם הם לא טרוריסטים אסלאמיים".

איך זה השפיע על החברה האמריקנית?

"זה עורר המון חשדנות כלפי כל מוסלמי או מי שהוא בעל חזות מוסלמית. לצורך העניין, גם הודים ממוצא סיקי הותקפו ברחובות ארצות הברית, כי הציבור לא ידע להבדיל בין כיסוי ראש מוסלמי לכיסוי ראש סיקי. בכלל, החברה האמריקנית התחילה לחפש אויבים מבית. מהגרים, קבוצות מיעוט אתניות, כל מי שאפשר היה לחשוד בו שהוא עלול לקחת חלק בטרור בגלל הצבע שלו או הדת שלו הפך מיד לחשוד בעיני הציבור".

20 שנה אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר, וארצות הברית אינה אותה מדינה שהייתה קודם לכן. היא עברה תהליכים דמוגרפיים ופוליטיים שהשפיעו רבות על זהותה כיום. חלק מהתהליכים הללו אינם קשורים ישירות לפיגועים המחרידים, חלקם אף החלו עוד קודם לכן. אך כמילותיו של העיתונאי זוכה פרס הפוליצר ספנסר אקרמן בספרו החדש 'שלטון הטרור' שיצא לרגל 20 שנה לפיגועי התאומים, אירועי ה־11 בספטמבר הם "המים שארצות הברית שוחה בהם". כל אירוע שמתרחש במעצמה הגדולה בעולם מתקשר בצורה כזו או אחרת לפיגועים הללו. 20 שנה אחר כך, ולמרות הסתייגויות קלות של ההיסטוריונים אפשר לקבוע שפיגועי ה־11 בספטמבר שינו את העולם כולו.

*** פיגועי התאומים – דמויות מפתח ***

ג'ורג' וו. בוש: נשיא ארצות הברית ה־43, כיהן כנשיא בזמן הפיגועים והפלישות לאפגניסטן ועיראק.

דיק צ'ייני: סגן נשיא ארצות הברית בימי בוש, מהדמויות הבכירות שהובילו לפלישה לעיראק ואפגניסטן.

דונלד רמספלד: מזכיר ההגנה בימי בוש, מהדמויות המרכזיות מאחורי רעיון הפלישה.

קולין פאוול: מזכיר המדינה בממשל בוש בתקופת הפיגועים, מהתומכים הגדולים בפלישה.

ברנרד לואיס: יועצו הבכיר של בוש לענייני המזרח התיכון, מי שנחשב לאב הרוחני מאחורי הפלישה.

טוני בלייר: ראש ממשלת בריטניה, השותף המרכזי בתוכנית הפלישה של ממשל בוש באירופה.

אוסמה בן־לאדן: מנהיג אל־קאעידה, יוזם פיגועי ה־11 בספטמבר.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו