שמיטה יום יום
שמיטה יום יוםצילום: מכון התורה והארץ

ראש הממשלה רפרף בין המסמכים על שולחנו, כשלפתע נפתחה דלת הלשכה ואיש לא מזוהה נכנס פנימה.

"אתה השליח של הפיצה?" שאל ראש הממשלה, "שים אותה על השולחן". רק אז עלה בדעתו שבעצם הוא לא הזמין פיצה ושאף אדם לא אמור להתפרץ ככה ללשכה שלו. ידו של בנט נשלחה במהירות אל לחצן המצוקה.

"אין בשביל מה, אף אחד לא יבוא", אמר האיש, "אבל אל תדאג, לא באתי לפגוע בך".

ראש הממשלה קם בסערה ופתח את דלת הלשכה. כל המאבטחים, היועצים, המזכירות והצלמים עמדו קפואים ובהו באוויר במבטים מזוגגים.

"זה בסדר", אמר האיש המסתורי, "כולם יתעוררו אחרי שתשמע את דבריי".

"מי אתה?" שאל בנט באימה.

"נביא אלוקים אנוכי", אמר האיש.

בנט נעץ מבט באיש המוזר. היה לו שיער פרוע, זקן מדובלל ועיניים יוקדות כמו שיש רק לנביאים, משוגעים ופוליטיקאים לפני בחירות.

"זה ביבי שלח אותך, נכון?" סינן בנט.

"למה אתה אומר דבר כזה?"

"אתה לא באמת נביא".

"למה לא?"

"כי מאז חורבן בית המקדש..."

"ניתנה נבואה לשוטים ולתינוקות. בסדר, אני מכיר את הגמרא הזאת".

"אתה תינוק?"

"מה פתאום?"

"שוטה?"

"אני נביא אמת", היישיר הנביא את מבטו, "הרגע ראית שהרדמתי את כל הלשכה שלך".

"ואני הרדמתי את ביידן", אמר ראש הממשלה, "אם אתה באמת נביא אתה צריך להראות לי שאתה יודע מה עומד לקרות לפני שזה קורה".

"בסדר", אמר הנביא, "עוד לפני הבחירות ידעתי שתיקח קולות מהימין ותערוק איתם לשמאל".

"גם אני ידעתי", גיחך בנט, "אז מה, אני נביא?"

"ידעתי שתלחץ על לחצן המצוקה".

"ושמסי ורונלדו יעזבו את ברצלונה ויובנטוס? את זה ידעת?"

לכבות שריפה ולנוח

"שמע", החל הנביא לאבד את סבלנותו, "יש לי אליך דבר חשוב מאוד, ממש גורלי לעתיד המדינה".

"אהה! אז כן ביבי שלח אותך!"

"לא! נשלחתי על ידי מקור הרבה יותר בכיר!"

"אסתר חיות?"

"הכי בכיר!"

"פוטין?!"

"אדוני ראש הממשלה, בבקשה תקשיב. הזמן שלנו קצר".

"למה? יש עוד שנתיים עד הרוטציה".

הנביא עצם את עיניו. "כה אמר ה'", בקע מגרונו קול עמוק, "שִמטו את אשר בידיכם כי קרבה שנת השבע, שנת השמיטה".

כל גופו של הנביא רעד והתפתל. בנט רצה לצבוט את עצמו כדי לוודא שהוא לא חולם, אבל חשש להתעורר ולגלות שזה באמת היה חלום ושביבי עדיין ראש הממשלה.

"אוקיי, אז תגיד שמיטה", הוא אמר, "אל תדאג, מטפלים בזה".

"התכוונתי", רטטו שפתיו של הנביא, "שאתם צריכים לשמוט הכול".

"מה זאת אומרת הכול?"

"זאת אומרת לסגור את המדינה לשנה. להשבית אותה".

"לא, רגע", אמר בנט, "סגרנו עם ההסתדרות שלא משביתים הכול בבת אחת, כל פעם משהו אחר".

"זאת בדיוק הבעיה", נאנח הנביא, "הכול אצלכם דילים, קומבינות, עיגולי פינות. אתה ראש הממשלה, אבל מי שקובעים לך מה לעשות הם יועצים משפטיים ובג"ץ. המערכת הפוליטית מפוררת, הביורוקרטיה משתלטת, ההרתעה נשחקת, צה"ל והמשטרה בורחים מעימותים כדי לקבל קצת שקט, האזרחים לא שמים עליכם, האויבים שלכם לא פוחדים מכם, מדינות זרות עושות פה מה שהן רוצות ואתם טומנים את הראש בחול כדי שלא יעצרו אתכם בחו"ל".

"היי, זה ממש מה שאמרתי לפני הבחירות!" אמר ראש הממשלה.

"אתם כולכם מדברים, אבל לא מסוגלים לבצע", המשיך הנביא, "מחירי הדיור מזנקים, הנפוטיזם חוגג, אדמות המדינה מופקרות, מסתננים נכנסים הנה חופשי על הבר, כל שני אנשים שבא להם למחות על משהו חוסמים כבישים ראשיים במשך שעות ואף אחד לא מעז להתעמת איתם, אתם פוחדים מהתקשורת, מהבדואים, מבית הדין הבינלאומי בהאג, הכול אצלכם סובב סביב כסף, כסף, כסף. איבדתם את השליטה, נפתלי. המדינה דוהרת לתהום, ואתם, במקום להשתלט על ההגה, עסוקים כל הזמן בכיבוי שריפות".

"טוב, זה בגלל משבר האקלים", אמר בנט, "אסור להגיד הצתות".

בנ"ג או בנט

הנביא המיוסר מחה את הזיעה ממצחו הלוהט. "אתם חייבים לעשות שמיטה למדינה", הוא אמר, "זו ההזדמנות האחרונה להציל אותה".

ראש הממשלה התיישב והניח את ראשו בין ידיו. כתפיו רעדו, מודעות היטב לכובד האחריות והמשא.

"זה ביבי שלח אותך", הוא רשף, "הוא לא מפסיק לרדוף אותי".

"אתה רואה?" הניח הנביא את ידו על כתפו של בנט, "הכול אצלכם מקוטלג: או שאתה ביביסט, או שאתה בנטיסט. אין הקשבה, אין דיון, אין כבוד הדדי".

"אני יכול לשנות את זה", חשק בנט את שפתיו.

"אתה לא, וזה לא קשור לראש ממשלה זה או אחר. איבדתם את אמון העם, אפילו אתם כבר לא מאמינים לעצמכם. הספינה משייטת במעגלים ואף קברניט כבר לא יכול להחזיר אותה למסלולה".

"אז מה הפתרון? להטביע אותה?"

"לא להטביע, לשמוט. לעזוב הכול, לתת למדינה להתנהל מאליה. קחו שנה הפסקה לחשבון נפש, ובעוד שנה תסדירו מחדש את השיטה הפוליטית, יחסי הרשויות, הפקידות, מערכות השלטון. תוציאו מהחשמל את התקע, ובעוד שנה תחזירו".

"זה טירוף", מלמל בנט, "המדינה תיחרב".

"תהיה ועדה שתדאג לתחזוקה השוטפת", הסביר הנביא, "אבל בלי לנהל, בלי לתכנן, בלי לנסוע לבית הלבן ובלי להיפגש עם אבו־מאזן. שמיטה".

"זה לא הוגן", דפק בנט על השולחן, "דווקא עכשיו? כשסוף סוף הגעתי לתפקיד שכל כך רציתי?"

"מי כמוך יודע שהגעת לתפקיד הזה רק בגלל אנרכיה פוליטית. המדינה בסכנה, נפתלי. קום, תסביר לכולם שחייבים שמיטה. הם יבינו".

"איזה יבינו", תפס בנט את ראשו, "אני לא בן גוריון, אני בסך הכול מנהיג של מפלגה קטנה שחולם שהוא דוד. מה ייכתב בספרי ההיסטוריה? שבנ"ג הקים את המדינה ובנט סגר אותה?"

"ייכתב שהצלתם את המדינה. בשבוע הבא מתחילה השמיטה, כדאי שתתחילו לפעול", אמר הנביא, פתח את הדלת – ונעלם. אנשי הלשכה התעוררו בבת אחת וחזרו לעבודתם כאילו דבר לא קרה. בנט ישב על כיסאו מהורהר.

"תשיגו לי את מנסור עבאס", הוא הורה, "ותשאלו אותו אם בא לו לעשות איתי היתר מכירה".

[email protected]