על החיים במדינות ערב אנו שומעים, רואים, או קוראים בדר"כ ממה שמדווח בתקשורת. הסיפור הישראלי בהקשר לתוניסיה היה החיסול המפורסם של אבו ג'יהאד. זו גם הסיבה שלא מעט פעמים בסרט, מאשימים את גיבורת הסרט בהיותה אשת מוסד. אגב, דבר שלא היה ולא נברא.
הסיפור מאחרי הסרט, הוא סיפורה של סלמה. אחרי עשר שנים שבהן חיה בפריז, סלמה חוזרת לעיר הולדתה, טוניס, להפתעת כל מי שסביבה – דודתה השתלטנית, בת דודתה הצעירה שרק רוצה למרוד, והשכנים שלא מבינים למה שמישהו ירצה לעזוב את האורות הזוהרים של פריז לטובת הרעש והבלאגן של טוניס.
אבל לסלמה יש מטרה ברורה מאוד – אחרי שלמדה בצרפת פסיכולוגיה, היא נחושה בדעתה לפתוח קליניקה בעיר הולדתה, שם, היא חושבת, היא יכולה להביא לשינוי אמיתי. אך בין הרשויות שמקשות עליה לפתוח את העסק ותושבי העיר שלא מבינים למה הם צריכים לחלוק פרטים אישיים על חייהם עם אישה זרה, האם יש לה מקום?
בין לבין אנו חולקים יחד איתה את ספת הפסיכולוג (במקרה של סלמה- הפסיכולוגית), מתוודעים לקשיים, לאנושיות ולבעיות הקשות שיש לבני אדם.
הסרט , הוא דרמה קומית סוחפת ויוצאת דופן שהוקרנה בפסטיבל טורונטו ובפסטיבל ונציה, וזכתה לביקורות שמשבחות את התסריט החכם ואת המשחק הנהדר של השחקנית האיראנית גולשיפטה פרהאני ("אבן הסבלנות"). מעניין, נקי ושונה לאורך 88 דקות.