יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

כשהרשל רפאלוב הקטן שלף את החליל והרביץ סולו בעיצומה של תפילת נעילה, הוא לא דמיין לעצמו לאן הסיפור הזה יגיע. הוא לא צפה את העובדה שכל מתפללי בית הכנסת יזעמו עליו, ועוד פחות צפה את הטוויסט המפתיע שבו הרב שוסהיים דיבר בשבחו, הגן על מעשיו והסביר למתפללים על מעלת הילד הפשוט שלא יודע לקרוא ולכן מביע את אמונתו בעזרת חליל. אבל מה שבאמת העיף להרשל את המוח היה המעמד החברתי החדש שרכש לו מיד עם הגיעו לבית הספר בתחילת לימודיו בכיתה א'.

מעבר לכתף הוא התחיל לראות ילדים מצביעים לכיוונו ולוחשים "זה המחלל המפורסם". בהתחלה הוא חשב שכולם מדברים על עמרם מג'3, שכבר כמה זמן מפלרטט עם אבות מלאכה מסוימים ביום השבת. אולם במחשבה שנייה עמרם לא היה כזה מפורסם ואת החילולים שלו הקפיד לעשות שלא בפרהסיה, לפחות בשלב זה. אבל אנחנו סוטים מהנושא.

הרשל גילה מהר מאוד שהילדים בבית הספר מתאווים גם כן להיות כמוהו, ילדים שמביעים אמונה תמימה באמצעים הדלים שברשותם. אז באופן טבעי כל המחזור נשר לאלתר משיעורי העברית. שכבה שלמה של ילדים החליטה שקריאה זה לחלשי אמונה, ואילו כל מה שצריך יהודי אמיתי לדעת זה לנגן בחליל. עדיף כזה של רועים.

ההשלכה המיידית הייתה כמובן פיטוריה של המורה לעברית גברת שוסהיים, שבטוויסט אירוני הייתה אשתו של הרב. במקום שיעורי העברית קיבלה כל השכבה, לבקשתה, שיעורים מתוגברים בנגינה בחליל. מהר מאוד האופנה התפשטה לעוד בתי ספר ולא היה באמת מה לעשות לגבי זה, כי בסופו של דבר הרב שוסהיים אישר את העניין. הרב שוסהיים גופא הדיר עצמו מהמשך הטיפול בנושא בעקבות ניגוד העניינים האמור וכך כדור השלג המשיך להתגלגל.

רוב ההורים היו באופן טבעי אדישים לכל העניין, אפילו כשחלק מהילדים סירבו ללמוד לקרוא שעון ופשוט התחילו לחלל בכל פעם ששאלו אותם מה השעה. אבל חלק קטן מההורים הביעו מרמור, כי זה באמת מאוד יפה לרצות את קרבת השם באמצעות אינסטרומנטים מוזיקליים אבל בלי קרוא וכתוב הרי אי אפשר להתקבל לטכניון, לפחות לא למקצועות הריאליים.

בין אלו שלא התמרמרו היו כמובן ההורים של עמרם מג'3, שלא הראה שום עניין לחלל בחליל ואת החילולים האחרים כאמור עשה בצנעה, אז הם עוד איכשהו ישנו בשקט.

לבסוף, אחרי לחצים גדולים מבית ומחוץ, ניאות הרב שוסהיים לעשות לילדים הרכים איזשהו יישור קו בשאלה מתי מחללים והיכן, ובאופן כללי בנוגע לפרופורציות. אחרי נאום ארוך שנתן בנושא הוא האמין שהמטרה הושגה. אבל אז ניגש אליו אחד התלמידים ואמר: "אני אומנם לא יודע להביע בעל פה למה בדיוק אני לא מסכים עם הרב, אבל את מה שאני כן יכול אני אעשה". ואז הוא הוציא חליל והתחיל לחלל. לרב שוסהיים הנבוך לא נותרה ברירה, הרי עקביים צריך להיות, אז הוא אמר לילד "שכוייח, איזה יופי", ומיד כל השכבה החליטה לוותר גם על שיעורי הבעה. בלגן שלם.

השנים חלפו והתקווה שהחיים יחבטו בילדים המחללים הכזיבה. כשסיימו תיכון וניגשו למבחן הפסיכומטרי, הצליחו המחללים לחלץ מידי משרד החינוך מבחנים מותאמים לילדים שמביעים את עצמם באמצעות חליל. החלק הכמותי מעולם לא היה קל יותר.

מפה לשם בתוך שנים ספורות חלק גדול מהתלמידים הללו הפכו לרופאים שבמצבי חירום היו עומדים בחדר הניתוח מעל הפציינט הפתוח ואומרים "אחות, חליל!" ואז מחללים בתקווה שזה יעשה משהו לכיס המרה. זה לא עשה.

בקיצור, המצב היה בכי רע.

דורות על גבי דורות של ילדים אנאלפבתים־אך־מוזיקליים גדשו את שוק העבודה, ולמרבה ההפתעה דווקא בתחום המוזיקה נרשם דשדוש עקבי. הרב שוסהיים הזקן כבר היה מיואש. לא רק העובדה שלגברת שוסהיים המובטלת לא הייתה פנסיה הכבידה עליו, אלא גם ייסורי המצפון על כך שהמעשה הנחמד שלו הביא כזה קלקול לעולם.

כך הוא עמד לפני קונו בתפילת נעילה שלושים שנה מאוחר יותר, מיוסר, עצוב ומוקף המון־עם אוחזי חלילים. בליבו שוסהיים נשא רק תפילה אחת קטנה למען יתקון המעוות וימנה החיסרון. אבל גם הוא חייב היה להודות שמקור התיקון היה לחלוטין בלתי צפוי.

היה זה עמרם, הכופר מג'3, שפרץ לבית הכנסת באמצע תפילת נעילה כשהוא קירח, מיוזע ומוכה חרטה. הוא ניגש אל ארון הקודש ואמר בקול: "אני אומנם לא יודע לנגן בחליל כמו כל הצדיקים פה, כי בצעירותי הייתי פוחז, אבל את מה שאני כן יודע אני אעשה". ואז הוא שלף סידור והתחיל להגיד "שיר המעלות ממעמקים". המתפללים נזדעקו מיד, שהרי חוסר החילול הוא חילול הקודש!

או אז נעמד הרב שוסהיים הזקן ונאם את אותו נאום שנשא שלושים שנה מוקדם יותר, רק הפוך. מיד נפוצה בעיירה השמועה ש"להתפלל זה הלחלל החדש" וגל שלם של צעירים ומבוגרים נרשמו מיד ללימודי קריאה, כדי שיוכלו גם הם לנסות את התפילה החדשה הזאת.

ביום כיפור שנה מאוחר יותר כולם כבר התפללו כרגיל, והרב שוסהיים עמד לפני קונו רגוע מאי פעם. וכשילד קטן ניגש בתפילת נעילה אל ארון הקודש והתחיל להגיד שהוא לא יודע לקרוא ושאולי הוא יביע את עצמו אחרת, הרב שוסהיים זינק לעברו כנשוך נחש ואמר: "הכול בסדר חמוד, פשוט תחזור אחריי".

[email protected]