מתן אשר
מתן אשר צילום: באדיבות המצולם

את הטקסט הזה אני כותב עם דפיקות חזקות מאוד בלב, ביציאה מניחום אבלים בבית משפחתו של הלוחם בראל חדריה שמואל, הי"ד, אשר הופקר למותו בגבול עזה.

חור בלב, זו המילה שבה השתמש אביו. והאמת, מאז שבראל נפצע, אני מסתובב מספר ימים עם חור עצום בלב, ובעיקר עם דאגה עצומה לגורל לוחמינו.

כמי ששירת שירות קרבי בחטיבת גבעתי כלוחם, צלף ומפקד כיתה, זכיתי להשתתף גם במבצע עופרת יצוקה וגם בצוק איתן.

דומה כי ככל שהשנים עוברות, כך הופך מוסר הלחימה שלנו למעוות, חולני ומפקיר יותר כלפי חיילנו.

לבוא למשפחה שאיבדה את בנה בקרב, זהו דבר שונה לגמרי מאשר לבוא לנחם משפחה שאיבדה את בנה בשל נהלים פושעים ורשלניים אותם קיבל ממפקדיו ובהנחיית הדרג המדיני, המבקש להכיל את האירועים.

כשבראל נורה בראשו בגבול עזה בידי מחבל נתעב, שני כדורים פילחו את לבבות כולנו. כל מי ששירת או שירתה אי פעם בקרבי, כל מי שנפלה בחלקו הזכות להגן על מדינת ישראל.

כששולחים אותנו, הלוחמים, להקריב את חיינו, הדבר היחיד שאנו מצפים הוא לגיבוי. גיבוי משפטי, גיבוי ציבורי, ובעיקר - גיבוי בשטח. הידיעה שנוכל לסמוך על מפקדינו, מתוך הבנה שאנו באים להגן על אזרחי המדינה - ולא על אזרחי האויב.

מותו של בראל מטווח אפס איננו עוד מוות. הוא מסמן את נקודת השפל הנוראית ביותר של צבא שאיבד את דרכו. של הנהגה שמעדיפה כבר עשרים שנה שקט מזויף מול חמאס על חשבונם של תושבי הדרום והלוחמים שנמצאים שם.

בראל, אני נשבע, ועמי, כך אני מאמין, עוד עשרות אלפי לוחמים ולוחמות, בסדיר ובמילואים:

מותך לא יהיה לשווא. לא ניתן יותר שיפקירו אותנו בשטח. לא נאפשר יותר להעדיף את אזרחי האויב על פני אזרחיו ולוחמינו.

ולדרג המדיני והבטחוני, חשוב מאוד לומר: במקום לבצע שיחות טלפון, קחו דקה מזמנכם. סעו לגבול, ושאלו את עצמכם: הייתם מוכנים לעמוד עם הידיים קשורות מול מאות מחבלים צמאי דם?

בראל אחי שלא הכרתי, לא אשכח אותך. יהי זכרך ברוך

--

מתן אשר הוא יועץ תקשורת

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו