אבינועם הרש
אבינועם הרש עצמי

אני זוכר שמבחינתי, הרגשתי שהרגע הזה תמצת את התסכול של השנה כולה: הנה אני, מחנך בקורונה, מנסה להגיע לתלמיד שלו, שתקוע בבית ומתוסכל כמוהו והניסיונות הנואשים הללו נראים כמו הזיה. שאלתי אותו בקול מתלהב:

"אז מה שלומך? איך הולך בבית? מה אתה עושה בקורונה? שתף אותי במשהו?"

התלמיד שלי בקול כבוי: "בסדר".

בסדר? זה כל מה שיש לך לומר? בסדר? כאילו בא לך לשתף קצת? להיפתח לעולם? הלו בן אדם, אני מנסה לבנות קצת דיאלוג. אתה יודע. אם הייתי מנסה לדבר עם עצמי זה כבר היה נשמע מעניין יותר מ'בסדר' שלך.

המשכתי בנחישות: "אולי בכל זאת תספר לי משהו, אתה יודע, קורונה, כולנו בבית, בטוח יש לך משהו לומר לי".

הוא הקשיב. ואז ענה בלקוניות: "הכול טוב". ונדמה לי שעד סין שמעו את רעש ניפוץ השיחה בינינו. באותו רגע איבדתי את זה. אמרתי לו ספק בתחינה ספק בתוכחה: "בא לך לפרט יותר? מה זה התשובות האלו? בסדר? תגיד מה הולך איתך. איך אתה מרגיש?".

שתיקה מעבר לקו. ואז הוא אמר: "בסדר" ולא נותר לי אלא לשאול את עצמי האם אני נמצא במקצוע הנכון. מה זה הטרלול הזה? מותר לי לצפות לנהל שיחה הגיונית בן מורה לתלמיד שתיגמר באוסף משפטים מגוון יותר מאשר 'בסדר'. החלטתי שנמאס לי. פרשתי. שלא יעשה טובה. לא רוצה לדבר? לא צריך. לא בכוח. יש לי גם ככה מספיק דברים לעשות.

למחרת לא התקשרתי אליו. בשביל מה להתקשר? גם ככה זה נראה שהוא עושה לי טובה. ואז, ביום השלישי החלטתי שלמרות הכול כדאי לי כן להתקשר ורק בשביל שיהיה קשר מינימלי בין מורה לתלמיד. שישמע אותי. שיראה שאכפת לי. אז התקשרתי. הוא ענה ואמר לי:

"מה קורה המורה? למה לא התקשרתי אליי אתמול? חיכיתי לשיחה שלך".

הלם. "אתה חיכית לשיחה שלי?" עניתי לו: "הרי ניסיתי להתקשר אליך ולא שיתפת פעולה ולא הבעת עניין וענית כל הזמן בסדר בסדר...אז אתה כן מחכה לדבר איתי?"

"כן המורה" ענה לי: "זו הפעם היחידה ביום שמישהו מתקשר אליי באמת ומדבר איתי. בכל שאר הזמן אני במחשב".

                                                                 

וחשבתי איזה איחול הייתי מאחל לעצמי כמחנך לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה:

להיות המורה התותח ביותר? להספיק עם התלמידים שלי את כל החומר? להיות הדמות שתיכנס להם לנשמה ושהם יצליחו להיזכר בה עוד שנים רבות? אולי.

אבל יותר מכול הייתי פשוט רוצה לדעת שהצלחתי לגעת בנשמה שלהם. שראיתי אותם. שהבחנתי בשתיקה שלהם. שאם הם אכלו בערב כאפות ורבו עם ההורים שלהם או שמשהו רע להם על הנשמה, שאני אדע שמשהו עבר עליהם וההתעניינות שלי בעולם שלהם תהיה יותר מאשר הכנת או לא הכנת שיעורי בית.

ועד שאני עסוק בלבנות להם עולמות ולהצמיח להם כנפיים, שאצליח לא להרוס להם. שאשמור על הפה שלי ולא אחריב אותם בעזרת מילה סוררת שתיפגע ותיכנס בהם כמו ערס של עכנאי.

ואם תלמיד שלי עובר חרם שקט ולא מדברים איתו בקבוצת הווטסאפ של הכיתה, שאהיה מספיק חד בשביל לתפוס את זה בזמן ולהציל את הנשמה שלו מצלקות נפשיות לכל החיים.

 

ושאלוהים ייתן לי את הכוח להשחיז בכל יום מחדש את הכלים שאיתם אני מסתת את הנשמות של התלמידים שלי באותה ההתלהבות כמו שהשחזתי ביום הראשון.

והכי חשוב: שאצליח להתייחס לתלמידים שלי בדיוק באותו אופן שהייתי רוצה שהמורים שמלמדים את הילדים שלי יתייחסו אליהם.

                                                                    

אלי, עשה אותי כלי לשליחותך וזכני להסתכל על תלמידיי, ילדיך בעין טובה ולהחיות אותם במילים טובות ובמבט אוהב והצילני מן הציניות ומן השחיקה ומן ההרגל

וחדש בליבי בכל יום את אהבת המקצוע ותן בי כוח להדליק נשמות ולנפוח בחלומות שלהם חיים.

הלוואי.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו