ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר ללא קרדיט צילום

הנחת היסוד של הציונות הדתית, בוודאי של הזרם ההולך בעקבות הרב קוק, היא שאנו זוכים לחיות בתקופה שהיא 'אתחלתא דגאולה'. לתפיסה זו יש סימוכין ברורים במקורות היהדות: חזרת עם ישראל לארצו מצטיירת במסורת היהודית לדורותיה - בין בתנ"ך (בעיקר בנביאים), בין בתורה שבעל פה - כחלק מהגאולה המשיחית. נדמה שאין ולו מקור אחד במקורות היהדות (תנ"ך, חז"ל וראשונים) שיש בו ציור, נבואה או היתכנות של חזרה עתידית של עם ישראל לארצו בלי שחזרה זו תהיה חלק מהגאולה המשיחית (ואכמ"ל על תפיסתו של הרב ריינס). עד כאן החדשות הטובות.

דא עקא – כשם שאין במקורותינו זכר לאפשרות של חזרת עם ישראל לארצו בלי שחזרה זו תתרחש במסגרת של גאולה, כך גם אין זכר לכך שחזרת העם לארצו תתרחש בהנהגת פורקי עול תורה ומצוות. כידוע, בראש התנועה הלאומית היהודית שזכתה להכרת המעצמות וסחפה אחריה ציבור יהודי גדול - ובכך סללה את הדרך להקמת מדינת ישראל - עמדו הרצל, נורדאו, ויצמן ובן גוריון, ולא הרב קוק. לתנועה הציונית הצטרפו אומנם רבנים חשובים וגם רבים משלומי אמוני ישראל - בין במסגרת תנועת המזרחי, בין כתומכים "מבחוץ" כמו הרב קוק וממשיכי דרכו - אך לא היה בכוחם של אלה האחרונים לשנות את אופייה החילוני של התנועה הציונית. הם הצליחו לכל היותר לייצר סטטוס קוו רעוע ולבלום כמה מגמות אנטי־דתיות במיוחד.

במתח אדיר זה בין החזון הנבואי לבין מימושו החילוני, מַתווה הציונות הדתית על פלגיה השונים את דרכה האידיאולוגית והפרגמטית, מאז ראשיתה.

השופר הבזוי נדם

הרב קוק תיאר את המורכבות הנ"ל בדרשתו המפורסמת על שלושת השופרות, שנשא בראש השנהתרצ"ד בחורבת רבי יהודה החסיד בירושלים. אתמצת את דבריו: הרב קוק משווה את השופר שבו אנו תוקעים בראש השנה לשופר הגאולה המבשר על קיבוץ הגלויות, כפי שכתוב בנביא: "ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים" (ישעיהו כז, יג). נבואה זו שולבה על ידי אנשי כנסת הגדולה בברכת הגאולה בתפילת שמונה־עשרה: "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו". תפילתנו היא אפוא שקיבוץ הגלויות יתבשר לנו דווקא על ידי שופר גדול. לפי הרב קוק, אותם היהודים בתקופתו ולפניה שהגיעו לארץ מתוך רצון לחיות חיי קדושה שלמים - המתאפשרים לעם ישראל רק בארצו (ולא "בהיותו גולה ועלוב") - הם אלה ששמעו את קולו של השופר הגדול.

אולם לא זו הייתה המוטיבציה של מרבית העולים לארץ ישראל בתקופתו. הרב קוק הבין מתוך נוסח ברכת הגאולה, שבה אנו מבקשים שהגאולה תבוא בעקבות התקיעה בשופר גדול, שיש גם אפשרויות אחרות, פחות אידיאליות, והוא מזהה את התגשמותן של אפשרויות אלה בתקופתו. באנשי הציונות החילונית רואה הרב קוק את מי שאינם נשמעים לתקיעתו של השופר הגדול האידיאלי, אלא לתקיעה של שופר נמוך יותר, שאותו הוא מכנה "השופר הבינוני". קריאתו של שופר זה מבטאת לפי הרב קוק את "הטבע האנושי הבריא" המבקש "לחיות חיי חופש פשוטים ככל העמים". גם בקריאה הלאומית שלכאורה נטולה רגשי קודש יש לפי תפיסת הרב קוק קדושה, וזאת בשל עצם היותה קריאה לאומית יהודית המבקשת להרים את קרנו של עם ישראל (על כך הרחיב הרב קוק כבר בהספדו על הרצל ובמאמר 'הדור' המפורסם). באופן זה השלים הרב קוק את החוליה החסרה במסורת היהודית: סוג של לגיטימציה לקיבוץ גלויות בדרך לא דרך, ולא על פי המתווה האידיאלי של הנבואה.

קריאת המפה הרוחנית של המציאות שפיתח הרב קוק בדרשתו על שלושת השופרות, לא הסתיימה בשופר הבינוני. בסוף ישנו גם שופר קטן ובזוי, השופר השלישי, הבא מבהמה טמאה, שתקיעתו מתקבלת רק בדיעבד שבדיעבד ושאסור לברך עליו. בשופר זה תוקעים באוזנינו האנטישמים הרצחניים הגורמים להמוני ישראל - גם לאלה שלולא הרדיפות לא היו מתעוררים לעלות, לא ממניעים של קדושה וגם לא מסיבות יהודיות־לאומיות - לברוח לארץ ישראל כדי למלט את נפשם (באותה שנה, שנת עליית הנאצים לשלטון, עלו לארץ כ־60,000 יהודים, חלק גדול מהם מגרמניה). על פי הרב קוק, אם כן, גם השופר הקטן והבזוי תורם בסופו של דבר את חלקו לתהליך הגאולה.

מים רבים זרמו בירדן מאז דרשת שלושת השופרות של הרב קוק. זכינו - ללא ספק בזכות הקמת מדינת ישראל - שקולו של השופר הקטן והבזוי, שופר הרדיפות, כמעט ונדם, וטוב שכך. השופר הבינוני, השופר הציוני־חילוני הניזון מהרגש הלאומי הבריא והטבעי, עדיין משמיע את קולו בדמותם של אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות אך דבקים בזהותם היהודית ומוסרים את נפשם על קיום יהודי בארץ ישראל.

ברצוני לחזור לשופר השלישי של הרב קוק, שופר של פורענות, אך הפעם בהקשר שונה במקצת: לא מתוך הזיקה לרמת הכשרות ההלכתית של השופר של ראש השנה, אלא מתוך האיסור ההלכתי לכלול אזכור שופר של פורענות בפסוקי השופרות שבתפילת ראש השנה. מתוך לאו זה אנחנו לומדים הן: שופר זה אכן קיים ואף מוזכר בתנ"ך (למשל בהושע ה, ח). מאז ומעולם תקעו בו אויבי ישראל - בתור "שבט אפו" של הקב"ה - כדי לזרז את עם ישראל לחזור לאביהם שבשמיים.

ישראלי מבחוץ, גוי מבפנים

בימינו, כך נדמה, אנו שומעים בארצנו קול תרועה של שופר רביעי. גם הוא, כמו השופר השלישי, שופר טמא, שופר של פורענות. אולם הפעם לא אויבי העם היהודי תוקעים בו אלא בני עמנו, בשר מבשרנו. זאת ועוד, התוקעים אינם רואים בו שופר של פורענות, אלא שופר של גאולה המביא לעולם את הבשורה המיוחלת. קולו של השופר הרביעי מחריש אוזניים בדרישתו לבנות כאן ועכשיו "ישראל חדשה". הרב קוק התריע - כמעט שלושים שנה לפני דרשתו על שלושת השופרות - על הסכנה של שופר רביעי זה, והזהיר מהפיתוי ללכת בעקבותיו. באיגרת שכתב זמן לא רב לאחר עלייתו ארצה, הביע הרב קוק את חששו מפני האפשרות שהציונות תצמיח פירות באושים, ובלשונו: ש"היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת... המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי" תהפוך "למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל". או אז, כאשר "היד הטמאה הזאת תגבר, אין די באר גודל האסון" (איגרת משנת 1906!).

היבבה הבוקעת מהשופר הרביעי היא אותה "צורה ישראלית מבחוץ... שהפְּנים שלה כולו אינו יהודי". התקיעה של שופר זה עולה ובוקעת בחיפוש החסוד אחר זיהוי מאווייו הכמוסים לכאורה של כל אדם, בעיקר בכל הנוגע לתשוקותיו וליצריו, ובדרישה הבלתי מתפשרת לאפשר לו לממש אותם. כל אלה מוגדרים עתה כ"אני האמיתי" של האדם. אלפי שנות ציוויליזציה שבהן למד האדם בהדרגה ובדרך של רצוא ושוב להשליט את רוחו על גופו בשלל שיטות דתיות ופילוסופיות, הגיעו לקיצן. כל מאוויי האדם, תשוקותיו ויצריו הופכים עתה ללגיטימיים ואפשריים למימוש - ל"אני האמיתי" שאסור להתכחש לו. אנשי ציבור, ראשי ערים, שרים, שופטים וחברי כנסת מתחרים ביניהם מי מהם ישלים בארצנו הקדושה את המהפכה הדורשת הכרה רשמית בכל וריאנט מיני קיים. שופר זה עובר מפה לפה, ויש גם רבנים שמוכנים לתקוע בו. בעקבות האידיאולוגיה החדשה מציעים התוקעים בשופר זה למשפחה היהודית - בסיס האומה - שדרוג וחישוב מסלול מחדש לטובת מודלים שלא היו קיימים בתרבות האנושית מאז היווסדה. קול השופר הרביעי משמיע את היבבה של אם סיסרא שצפתה למרחוק ובישרה לנו על פונדקאות לגברים: "רחם רחמתיים לראש גבר" (שופטים ה, ל). גם זה נכלל, לטענת התוקעים בשופר הרביעי, בסימני הגאולה. ערכי הקדושה בחיי הפרט, הבאים לידי ביטוי שאין לו תחליף במשפחה היהודית, נדרשים לסגת מפני היבבה מחרישת האוזניים של השופר הרביעי.

קול שופר, כל קול שופר, מחריד, מזעזע ומעורר: "אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!" שואל הנביא (עמוס ג, ו). בפתחה של שנה חדשה נקווה ונתפלל שקול השופר הרביעי הנשמע ברמה יעורר את השומעים אותו מתרדמתם, יזעזע אותם ויניע אותם לחפש את ה"אני האמיתי" שלנו כיהודים, ה"אני" הבוקע מתוך השופר הגדול: "תקע בשופר גדול לחרותנו".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו