לא בדרך הזאת דמיינתי את עלייתם של אסתר ויהונתן פולארד לארץ. חשבתי שקהל רב ימתין לו בשדה התעופה ונעשה לו הפתעה, קבלת פנים ענקית. אלפי האנשים שהתפללו, הפגינו ותרמו למאבק על שחרורו יבואו לקבל את פניו. עמיר בניון ישיר: "תבוא, אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים" ונוער פולארד יעמדו עם דגלים לאורך כביש מספר 1 וילוו את השיירה שתיקח אותו לירושלים, וזה לא יהיה חזיון תעתועים. במקום זה, קיבלנו עלייה מחתרתית. מעטים בלבד ידעו מתי הוא עולה למטוס ומתי הוא נוחת, וגם זה קרה בשעה ארבע לפנות בוקר. ראש הממשלה בנימין נתניהו העניק לו תעודת זהות ישראלית, פולארד שחרר הצהרה שמחה בשפה האנגלית ובזה הסתכם העניין.
שני גורמים חברו להחמצה הזאת: הקורונה, שהגל השלישי שלה התחיל להתגבר באותו הזמן, ובעיקר הרגישות של המהלך מול האמריקנים. עד הרגע האחרון חששו פולארד ומקורביו ששונאיו המושבעים באמריקה, שהצליחו למנוע את שחרורו במשך עשרות שנים, יצליחו שוב לתקוע מקלות בגלגלים. אבל בסוף זה קרה, ומתוך החשיכה הופיעה בפנינו דמותם המאירה של יהונתן ורעייתו, מנשקים את אדמת הקודש.
לוחם בעריצות האמריקנית
נתן שרנסקי נלחם בדוב הקומוניסטי, זכה לקבלת פנים המונית וקיבל ביושר את הכבוד המגיע לו. אבל החוצפן הישראלי־אמריקני יהונתן פולארד העז להילחם בעריצות של הממשל האמריקני! הממשל שהפר את ההסכם להעברת מידע ביטחוני לישראל, ועורר את מצפונו הענקי של יהונתן לסכן את עצמו למעננו. פולארד שילם מחיר אישי כבד ביותר. הוא הושלך לכלא פדרלי בתנאים איומים עם פושעים מהסוג הגרוע ביותר וחייו היו בסכנה מתמדת. בעקבות מלחמה של כנופיות האסירים השחורים וכנופיות האסירים המקסיקנים הוא ראה אנשים נרצחים במרחק מטר ממנו ונאלץ לעבור בין גופות על הרצפה כשחייו תלויים לו מנגד. בכל שנותיו בכלא ראה את עצמו כנציג העם היהודי, וכיהודי גאה פעל לשמור על צלם אנוש. לא להשתכר, לא לצרוך סמים ולא להשתתף במשחקים של הימורים על כסף.
יהונתן פולארד פעל ממניעים אידיאולוגיים טהורים. לא בשביל בצע כסף, כפי שניסו לטעון אנשי תקשורת מצד מסוים במפה הפוליטית. פולארד הבין שהסתרת המידע מסכנת את מדינת ישראל. בהתחלה הוא ניסה לפעול מול מעסיקיו במודיעין האמריקני שיעבירו לישראל את המידע שהתחייבו להעביר, ורק כשנואש מן המאמצים הללו הוא יצר קשר עם גורמים ישראליים בכירים והתחיל להעביר להם את המידע. בהיותו בכלא אמר יהונתן: "מעדיף אני להעלות רקב בכלא מאשר לשבת שבעה על מיליוני אזרחים במדינת ישראל". החומר שמסר פולארד סייע מאוד לביטחונה של מדינת ישראל, ואִפשר לה לצאת לפעולות צבאיות חשובות, שהידועה שבהן היא ההפצצה של מטה כוח 17 בתוניסיה בשנת תשמ"ו (1985).
גם את המידע על הנשק הכימי שמכין סדאם חוסיין העביר יהונתן פולארד, וגרם בכך להצטיידות של ישראל במסכות אב"כ. כשהפנה את תשומת ליבם של מפקדיו לעניין, אמר אחד מהם בזלזול: "זה בסדר, היהודים רגישים לגז..."
אפילו השופט שגזר את דינו הכיר בעובדה שיהונתן היה אידיאולוג ולא רודף בצע ולכן סירב להטיל עליו קנס כספי.
נכס לאומי
יהונתן הסביר שהיו שלושה דברים שהחזיקו אותו בתקופה הקשה בכלא: האמונה באלוקי ישראל, אשתו אסתר והתומכים הרבים שפעלו למענו בישראל. חותמי עצומות לשחרורו, כותבי מכתבים למענו ושאר הפעילים.
יהונתן הוא מאמין גדול. כשהיו שואלים אותו בכלא אם הוא מאמין שאי פעם יזכה להשתחרר ולעלות ארצה, כמו יהודי טוב הוא היה עונה בשאלה: "אתה מאמין באלוקים? אתה מאמין שאלוקים יכול לעשות ניסים? אז תאמין שהוא יכול לעשות נס ולהוציא אותי מן הכלא". מי שייכנס לאתר של הוועד למען שחרור פולארד יוכל לראות סרטון ובו יהונתן ואשתו מצטלמים על הרקע של ירושלים, והוא מספר את זה בחיוך מתוק של נער צעיר.
למרות שגורמים בממסד הישראלי ניסו להשתיק את הפרשה ולהתעלם מפולארד ופועלו, משהו בפנים, בתוך עם ישראל, לא הניח להסיר את הנושא מסדר היום. כשמלאו עשר שנים למעצרו של יהונתן (1995) העלה תיאטרון הקאמרי את המחזה 'פולארד' שכתב מוטי לרנר. שש שנים לאחר מכן העלה תיאטרון אספקלריא את המחזה 'פצוע בשטח', שבו חגי לובר מגלם את דמותו של יהונתן מתוך הכלא. עשר שנים אחרי אספקלריא הועלתה ההצגה 'משפט פולארד', שבה מגלם השחקן רמי ברוך בהצגת יחיד את דמותו של יהונתן.
המחיר ששילם יהונתן פולארד כבד מנשוא. ההפרדה מאסתר אשתו גרמה לכך שהם לא זכו לפרי בטן. מצבו הבריאותי התערער, וגם אשתו מתמודדת בשנים האחרונות עם מחלת הסרטן. אבל מי שציפה לראות אדם ממורמר וזועם, טעה. למרות הבגידה של מדינת ישראל, החל מהסגרתו המבישה מתוך שגרירות ישראל לזרועות הביטחון בארצות הברית והמשך בהזנחתו בכלא, פולארד נשאר אוהב גדול של עם ישראל ומדינת ישראל. ראשו וליבו נמצאים במקום הנכון. יהונתן ביקר עם אשתו בכותל המערבי ובמערת המכפלה, הכניס ספר תורה לקבר יוסף, הגיע לישיבת מרכז הרב ביום ירושלים ונאם בכנס ריבונות בגוש עציון. לא מזמן ביקר בבית יהונתן הקרוי על שמו בשכונת כפר התימנים שבמזרח ירושלים.
יהונתן פולארד הוא גיבור ישראלי בן דורנו, נכס לאומי, שצריך לקוות שימשיך ויתרום מכוחותיו ומכישרונותיו למען העם היושב בציון. אני מקווה שבבתי הספר ובתנועות הנוער ילמדו על פועלו, ושיום השנה לעלייתו ארצה, ט"ו בטבת, יצוין במערכת החינוך ובמדיה בכבוד הראוי.