הלווייתו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי הי"ד
הלווייתו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי הי"ד צילום: דוברות המשטרה

תשעה ימים התפללה מדינה שלמה לרפואתו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי הי"ד, לאחר שנורה בראשו במהומות על גדר רצועת עזה לפני כשבועיים. במשך ימים ארוכים נלחמו הרופאים על חייו של שמואלי בזמן שרבבות ישראלים מקיימים תפילות המוניות בכניסה לבית החולים סורוקה, שם אושפז. ביום שני, לאחר התדרדרות קשה במצבו ביממה שלפני כן, נפטר שמואלי מפצעיו. שמואלי, ששירת כצלף ביחידת המסתערבים של מג"ב בפיקוד דרום, היה בן 21 בנופלו.

בהלווייתו, שבה השתתפו אלפים, נפרד ממנו אביו, יוסי שמואלי בקול חנוק: "בני האהוב, אתה בגן עדן. הבטחתי לך מעל מיטתך, כשלקחת את נשימתך האחרונה, שאהיה חזק עבורך. אני אוהב אותך".

אמו של חדריה שמואלי, ניצה חדריה, ספדה לו בבכי ומתחה ביקורת על ההתנהלות וקבלת ההחלטות של הדרג המדיני ומערכת הביטחון. "לא יכולה להמשיך את חיי, שלחתם אותו בלי אפשרות לירות במחבל", אמרה בהספדה, והוסיפה: "המדינה, צה"ל ומשמר הגבול שלחו אותך להיות קרטון מול מחבלים של חמאס. התשובה היחידה שקיבלתי מכולם בקור רוח הייתה שלא ידענו שהמחבל החביא את האקדח בתחתונים".

גם סערת שיחת הטלפון של ראש הממשלה בנט עם יוסי שמואלי הוזכרה בהספדה של האם. "ראש ממשלת ישראל בנט לא ידע את השם שלו. בנט, תהיה גיבור, תוותר על המקום שלך ומהר. אתה יושב עם יו"ר חמאס בממשלת ישראל. הבן שלי צלף ושלחתם אותו עם אפס אפשרות לירות במחבל. הוא שלח הודעה לחברים לפני המשימה 'אני לא מבין את המדינה הזו'", אמרה האם.

"שאלה מוסרית שאין לה תשובה אחת נכונה"

העובדה שחדריה שמואלי הוא בן יחיד לאביו (לאם ישנם עוד שלושה ילדים) העלתה בימים האחרונים מחדש את השאלה שמתעוררת שוב ושוב בדבר גיוסם של ילדים יחידים לשירות קרבי. לסוגיה סבוכה זו כנראה שאין תשובה חד משמעית. "אני לא בטוח שהדבר הנכון הוא לחוקק שאסור לילדים יחידים לשרת בקרבי", אומר חבר הכנסת לשעבר ואל"מ במילואים מוטי יוגב. "יש דברים שהם צריכים להתנהל כחלק מהשיח שבין הורים והילדים שלהם, והסוגיה הזאת היא בדיוק הדוגמה לכך. חשוב שנותנים את האפשרות לבחור, אבל זה יהיה רע מאוד לאסור את זה בחוק".

"זאת סוגיה שמעמידה בסתירה את הערכים והמוסריות", אומר תא"ל במילואים צביקה פוגל, לשעבר רמ"ט פיקוד דרום. "מהצד הערכי זאת שגיאה לאסור על גיוס ילדים יחידים לשירות קרבי. אדם שרוצה לתרום למדינה, ומוכן להקריב את חייו בשבילה, לא בטוח שערכית זה נכון לעצור אותו מלעשות את זה. מה גם, שצה"ל יפסיד המון כוח אדם איכותי ביותר וערכי ביותר ממהלך כזה. הרי היום הכי נוצץ זה ללכת ל־8200 או לתפקידים אחרים בצה"ל שהם גם הרבה יותר יוקרתיים, גם לא מסוכנים וגם מסדרים אותך עם מקצוע לחיים. אז ילד יחיד שבוחר במסלול קרבי הוא אדם מאוד ערכי. הבעיה היא שבצד המוסרי יש לנו חובה כלפי המשפחות שלא ייגדעו. זה מאוד מורכב ואין כאן תשובה אחת נכונה".

לצד הסוגיה האישית של חדריה שמואלי, מאז האירועים עולות טענות רבות נגד ההנחיות והפקודות שהובילו לאירוע הקשה. בראשן, ולא בפעם הראשונה, ניצבת ביקורת נוקבת נגד הוראות הפתיחה באש, כפי שגם אמו של חדריה שמואלי אמרה בהספדה. אך הבעיות שהובילו לתוצאות הקשות נרחבות הרבה יותר מהוראות הפתיחה באש.

"בשביל למנוע אירועים כאלה צריך להקפיד על שלושה מרכיבים: הראשון הוא הגנה בעלת עומק. אם אתה מאפשר למחבל להגיע ממש עד לגדר, היכולת שלך לנטרל אותו מנצל פרצה בהגנה היא אפסית. ברצועת עזה היה פרימטר, כלומר שטח סמוך לגדר שאליו אי אפשר להתקרב. מדובר על שטח של כ־300 מטר, שכל עזתי שנכנס אליו נורה או באמצעי אל־הרג או בירי חי. זה היה בעבר, וכמו שכולנו ראינו לא היה הפעם", אומר יוגב.

המשמעות היא שבגלל זה שמואלי או כל אחד אחר שהיה שם לא היה יכול למנוע את הירי הזה?

"כן. זאת טעות קשה בשיקול הדעת המבצעי שאפשרו לערבים להגיע עד לגדר. חוכמת המקצוע הצבאי, ולוחמה צבאית זה מקצוע לכל דבר, הוכיחה שוב ושוב כמה הגנה בעלת עומק היא דבר קריטי. אבל זאת לא הסיבה היחידה. שני המרכיבים הנוספים הם הוראות פתיחה באש וההרתעה. כשהוראות הפתיחה באש לא מבוססות על התפיסה הבסיסית ביותר של 'הבא להורגך השכם להורגו' יש לחיילים בשטח בעיה. בזמנו בוועדת החוץ והביטחון היה לנו דיון בסוגיה הזאת בדיוק עם הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט. הוא אמר שאנחנו לא מבינים שאי אפשר להתנהל לפי התפיסה הזאת במציאות. אנחנו אמרנו לו שהוא לא מבין שכל הבסיס המוסרי והמבצעי שלנו חייב להתבסס על האמירה הזאת. הבעיה היא שהתפיסה שלו היא זאת שהתקבלה. כשאתה מנטרל את החייל אתה מסכן את חייו בגלל שאתה מחמיר בשמירה על חיי המחבלים, ובנוסף לכך אתה פוגע אנושות במימד ההרתעתי".

"הוראות הפתיחה באש אכן בעייתיות", אומר פוגל, "והפירוט הבלתי נסבל הזה שגורם שוב ושוב להיסוסים בזירת הקרב פוגע קשות בחיילים שלנו. קברנו בשנים האחרונות יותר מדי חיילים טובים בגלל ההנחיות הכל כך מחמירות הללו. כשאישה פלשתינית עם סכין מתקרבת לעבר חייל והוא מתלבט במשך שתי דקות האם הוא יכול לנטרל אותה בלי ירי או עם ירי הוא מסכן את עצמו. בזמן הזה שהוא מתלבט היא מתקרבת, או שמגיע מהצד מחבל נוסף. הקו המנחה של ההנחיות צריך להיות חד וחלק. החייל צריך להגן על חייו ועל חיי חבריו בכל מחיר. מפה צריכות להיגזר הוראות הפתיחה באש".

לא מחלה כרונית

לצד הביקורת על ההוראות והפקודות בשטח, מתגברות בימים האחרונים הקריאות נגד הדרג המדיני והצבאי על חוסר התגובה הצבאית בעקבות הריגת חייל צה"ל. הביקורת לא נשארה רק בקרב מתנגדי הממשלה, כאשר חברת הכנסת שרן השכל מהקואליציה אמרה השבוע בריאיון לרדיו גלי ישראל: "קראתי לבנט להגיב במהירות ובתקיפות. זהותו של המחבל ידועה. אני חושבת שצריך להגיב במהירות כדי להחזיר את ההרתעה". כזכור, בשבוע שעבר אמר השר נחמן שי כי הפגישה המדינית בין ביידן לבנט היא זאת שמנעה את התגובה הישראלית, שלא רצתה להבעיר את הזירה. בסביבת ראש הממשלה דאגו להכחיש שוב ושוב את דבריו של השר שי.

"ברור שבחוסר התגובה של צה"ל היה מעורב השיקול המדיני והרצון לשמור על שקט יחסי לפני המפגש עם ביידן. והאמת צריכה להיאמר, זה מהלך שאני יכול להבין אותו. אם הזירה הייתה בוערת, כל המפגש עם ביידן היה נעטף בתמונות מעזה, ולא בטוח שזה האינטרס הישראלי. יחד עם זה, המדיניות של ישראל בעזה לא השתנתה כהוא זה לעומת מה שנתניהו עשה", אומר יוגב.

כפי שמציין יוגב, המדיניות של ישראל בנוגע לתקיפות של חמאס לא השתנתה מימי נתניהו. גם הפעם תקף צה"ל ברצועה, וגם הפעם מדובר היה באותם יעדים בדיוק כמו בימי ממשלת נתניהו. האמירות של שינוי המשוואה נותרו בינתיים בעיקר כסיסמאות.

"ההתעסקות הנקודתית באירוע האחרון היא השגיאה הקשה שאנחנו עושים. מדברים איתנו על שינוי המשוואה ועוד אמירות ריקות מתוכן כאלה. אבל מה שצריך באמת לעשות בשביל לשנות את המצב זה לשנות את האסטרטגיה שלנו, בעזה, ביו"ש ובלבנון וסוריה", אומר פוגל.

מה זאת אומרת?

"אתה שומע פרשנים צבאיים כאלה ואחרים שאומרים שבעיית עזה היא כמו מחלה כרונית שצריך ללמוד לחיות איתה. היא לא. חמאס הוא לא מחלה כרונית, וישראל יכולה וחייבת להתמודד איתו. צריך למגר את הבעיה הזאת, אבל אנחנו לא רוצים לעשות את זה. כשהתפיסה שלך היא שמדובר כאן במחלה כרונית, אתה מראש מוותר על האפשרות להגן על עצמך. השינוי האסטרטגי צריך להתחיל במקום הזה, להבין שזאת לא גזירת גורל ואנחנו יכולים להכריע את חמאס".

רבים יחלקו על האמירה שצה"ל לא רוצה לנצח את הטרור.

"שיחלקו. זאת המציאות. משכנעים אותנו שחמאס הוא ארגון טרור, למרות שהוא מדינה לכל דבר ועניין. עם היררכיה ברורה, שליטה בשטח ספציפי ורצון עז לשרוד ולשלוט. הוא אומנם בחר בדרך לוחמה של גרילה, אבל זה לא מקבע אותו כארגון טרור".

ובצה"ל ובדרג המדיני לא מבינים זאת?

"יכול להיות שמבינים, אבל יותר נוח להתעלם מזה. בסוף, זה משתלם גם כלכלית וגם פוליטית. מבחינה פוליטית זה ברור, מלחמות מקצרות קריירות פוליטיות. אבל יש לזה, בשביל הצבא ושלל תעשיות שמקיפות אותו, גם אינטרסים כלכליים. אנחנו רואים את המציאות. לצה"ל יש את התקציב הגדול ביותר במדינה, ובכל זאת הוא מבקש עוד ועוד כסף בשביל להתמודד עם הבעיות הביטחוניות. יש תעשייה שלמה שנהנית מהכספים האלה, מהעברת הסחורות לעזה, מייצור אמצעי לחימה, שנוח לה להתעלם מהמצב הזה. הבעיה היא לא בחוסר כסף או אמצעי לחימה. גם לא בלוחמים איכותיים. יש לנו מזה בשפע. הבעיה היא בתפיסה שמגיעה מהצמרת הגבוהה עד למטה".

אבל בסוף אירועים כאלה יוצרים משבר אמון מול החיילים והציבור, מה שיוביל לשאלות מדוע צריך תקציב ביטחון נרחב כל כך אם אלה התוצאות.

"המחאה של הימים האחרונים חשובה ומוצדקת, אבל ראינו אותה גם בעבר, והיו לנו יותר מדי מקרים כאלה בשנה החולפת. בסוף, יביאו שוב את ההתמודדות מול איראן גרעינית וכולם ישכחו".

יכול להיות שהציבור הישראלי עושה הנחות למערכת הביטחון שהוא לא דורש תשובות בדרך כלל?

"זה העצב החשוף של הבעיה. המצב לא ישתנה אם הציבור לא ידרוש זאת, וזה לא יקרה בלי דרישה בסיסית שמערכת הביטחון תפסיק להסתתר ותתחיל לספק תשובות. הקריאות בימים האחרונים להציג לציבור את התחקיר הצה"לי הן התחלה בכיוון הנכון. אם המצב הנוכחי יימשך, אנחנו נראה בקרוב חלל נוסף".

לצד זה, יוגב סבור שקיימת נקודה עקרונית נוספת, שבלעדיה אין אפשרות לעצור את הטרור מרצועת עזה. "כל עוד ממשלת ישראל לא תראה בעזה חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, בעיות הטרור ממנה ימשיכו להגיע. רק שינוי היחס שלנו לחבל ארץ זה ישנה את המצב".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו