אורית סטרוק
אורית סטרוק צילום: יצחק קלמן

הטלטלה הזו חייבת לייצר חשבון-נפש לאומי עמוק, על פקודות האי-פתיחה באש, על הקוד המוסרי של צה"ל ושל כולנו כמדינה.

רש"י בפירושו לפרשת השבוע כותב "משעברו את הירדן... נעשו ערבים זה לזה" - צה"ל כצבא העם הוא הביטוי החזק ביותר לאותה ערבות, כל חייל המתגייס להגן בגופו על עם ישראל ומדינת ישראל - מבטא את הערך הנשגב של הערבות. אין לי ספק שאם בר-אל הי"ד היה נופל בקרב, משפחתו לא היתה מתפרצת כך כנגד ראשי המדינה.

ממצאי התחקיר לפיהם "לא היה שינוי בהוראות הפתיחה באש" ו"לא היה מידע מודיעיני על האפשרות שהמתפרעים ליד הגדר עלולים לתקוף בנשק חם - הממצאים האלה מעידים עד כמה הכשל המוסרי הזה עמוק ומחייב תיקון. העדפת חיי האויבים שלנו על חיי חיילינו - היא-היא לב הבעיה. הפקודה שמאפשרת למתפרעים להתקרב אל גדר הגבול - היא-היא הכשל, כפי שהטיח אחיו של בר-אל כלפי המפכ"ל השבוע כשביקרתי ביקור תנחומים בבית המשפחה: "תראה לי עוד גבול בעולם שאדם יכול להתקרב אליו בלי לחטוף כדור!"

העובדה שממשלת ישראל החליטה "להכיל" את הרצח של בר-אל ולא לנקום את דמו, מול אויב שנקמת-דם היא חלק אינטגרלי מתרבותו, וחמור מכך: ההחלטה להמשיך לצ'פר את העזתים בהקלות נוספות דווקא לאחר הפגיעה בבר-אל, ולקדם את שיקום עזה תחת-אש - היא חרפה לאומית.

לאורך השבועיים האחרונים אני מדמיינת שוב ושוב מה היה עושה נפתלי בנט בגלגולו הקודם, מול החיסול של בר-אל הי"ד, איך הוא היה עושה הכל כדי לוודא שהטלטלה תהפוך לרעידת אדמה שתוביל לשינוי יסודי, איך הוא היה יורד לשטח לדבר עם המפקדים ועם החיילים, בוודאי יושב עם המשפחה, ושומע שם, כפי ששמעתי אני, את זעקת חברו-לצוות של בר-אל, המשרת באותה יחידה, שסיפר ב"שבעה" שהפקודות מפקירות את החיילים, שחיילים סופגים כדרך-קבע ומטווח-אפס בקבוקי תבערה ומטענים על גופם - נפתלי בנט של פעם היה מהדהד את הזעקה הזו, הופך את הטלטלה לרעידת-אדמה, ומוביל לשינוי הפקודות.

אבל, כפי שאמרה-זעקה ניצה אמו של בר-אל: למה אפשר לצפות כשהחמאס יושב בתוך הממשלה?

אנחנו נדרשים לתשובה גדולה, לשינוי הקוד המוסרי המעוות של פקודות האי-פתיחה באש, חובתנו להוביל שינוי זה, לפני המשפחה השכולה הבאה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו