חונן
חונן צילום: ללא

חונן אחי הצעיר הינו בן זקונים למשפחה ברוכת ילדים, שמונה אחים ואחיות. כשבועיים אחר לידתו  נודע להוריי על דבר היותו בעל תסמונת דאון.

לאחר שהוריי, הרב מיכאל ושמחה שרביט עליהם השלום, התעשתו מהידיעה הזו החלו לבנות בעשר אצבעותיהם מה שנכון יהיה לקרא "שיטת שרביט".

בטבעיות, בספונטניות ובאינטואיציה אלוהית הוריי העצימו אותו בשנות ילדותו ובחרותו, בבית ומחוצה לו, באופן שיהיה עצמאי ביותר ונושא חן וחסד לכל הנקרה בדרכו. הוא היה תדיר בקדמת הבמה ומעולם לא "הוחבא". הוא היה מוקף באהבה אבל לא פחות ב"נורמליות", היורדת עד התהום. 

האהבה היוקדת והמסירות ללא ליאות של הוריי חצו גבולות ודורות – חונן כבש לבבות בסערה בכל נתיבותיו, הוא היה אהוב על הוריו, אחיו ואחיותיו, אחייניו ואחייניותיו, על בניהם ובנותיהם. מעולם הקסם לא פג – הוא שוב ושוב שבה לבבות, השמחה והחיוך שוב ושוב המיסו כל סיטואציה. 

כמה נעים היה להיות בחברתו. השירה, הריקוד, הקצב ובמיוחד התפילה בקעו רקיעים, ופרצו חומות, אף בצורות. אי אפשר היה להיות אדיש ל"אמן יהא שמיה רבה" שלו, אי אפשר היה להיות שווה נפש לאנרגיה הנשמתית המופצת בנדיבות, אי אפשר להאמין שהוא כבר אינו בינינו. 

חונן עבד שלושים שנה בבית החולים לניאדו בנתניה, במחלקה הסיעודית – במסירות, באחריות ובהמתקת סוד עם אלוקים ואדם. הוא היה מלאך ה' צבאות עלי אדמות.

זכינו חונן האהוב באחווה המדהימה שלך, באהבה ללא תנאי שלך. החונן לאדם דעת חנן אותנו בדעת נכונה באמצעותך, לימדת אותנו את האמתות והוודאויות הגדולות של החיים. בט"ו אלול תשפ"א החזרת את נשמתך לבורא. סיימת את שליחותך הנאצלת, שקיבלת על עצמך באומץ, בתושייה, בעוז ובתעצומות. 

"לנצח אחי אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף אתה יודע".            

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו