הרבנית נעמי שפירא
הרבנית נעמי שפירא צילום: שלומי יוסף

התחלה/ לפני 59 שנים בצ'ילה. בת שנייה מתוך ארבעה אחים. "לסבא שלי היה בית חרושת בצ'ילה. אבא בא לעבוד אצלו כמנהל עבודה ובאותה תקופה נולדתי שם. לא הרבה זמן אחר כך ההורים שלי חזרו לניו־יורק".

אבא/ ד"ר ארי גרינברג ז"ל, מהנדס בטיחות במקצועו. יליד פולין, שורד שואה. אחרי השואה היגרה משפחתו לארצות הברית. "אבא היה אדם אינטלקטואל שאהב ללמוד ולחקור, טוב לב ונדיב. החוויות הקשות שעבר בשואה בגיל צעיר עיצבו אותו. הייתה בו זיקה חזקה ליהדות והוויה של תלישות. היו בו המון שאלות, תביעה רוחנית וחיפוש דרך".

דור שני/ "אי אפשר היה לדבר על השואה בבית. אמא הייתה מספרת שבלילה היו לאבא סיוטים, שהוא צריך להחליט את מי מהילדים לשמור בחיים ואת מי למסור. אני חושבת שמבחינתו להביא לעולם ארבעה ילדים דרש אומץ גדול".

אמא/ רחל (83), הוריה ברחו מבלגיה לצ'ילה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכך שרדו. בשנות החמישים עלתה המשפחה לישראל. "אמא מלאת שמחת חיים ושובבות. מאוד משפחתית, טובת לב ונדיבה. יש בה אהבת חיים בריאה".

נודדים/ "סיפור החיים של אבא ואמא הוא סיפורו של היהודי הנודד. הם הכירו בארץ אחרי שאמא עלתה מצ'ילה ואבא שהיה חניך בבני עקיבא במנהטן פגש שליח צעיר, הרב חיים דרוקמן, שהלהיב אותו לעלות לישראל. בארץ התנדב בקיבוץ הדתי שלוחות". חודש לאחר החתונה הוריה נאלצו לחזור לארצות הברית ועלו שוב לארץ רק שנים אחר כך, בעקבות מלחמת ששת הימים.

ארצה עלינו/ אחרי מלחמת ששת הימים עלתה משפחתה לישראל, מתוך תחושה ציונית בוערת. "הייתי בת חמש וחצי, ואני זוכרת שסבתא תפרה לכל ילד תיק קטן עם הפתעות לדרך. אמא עלתה עם שלושה ילדים קטנים ואבא עוד נשאר לתקופה להשלים את התארים".

נוחתים/ המשפחה הגיעה משדה התעופה היישר לבני ברק, "כי היו לנו שם קרובי משפחה". משם לנתניה ואחרי שנה לחיפה, "כי אבא קיבל עבודה בטכניון". עברית ידעה מצוין כי אמה שהייתה ציונית נלהבת שוחחה איתם בעברית מגיל צעיר, "זה עזר לי מאוד בהתאקלמות".

שוב טסים/ בכיתה ו', בעקבות עבודתו של אביה, שבה המשפחה לארצות הברית. "בגן חובה הייתי בבני ברק, בכיתה א' בנתניה ובכיתות ב'-ו' בחיפה. ופתאום שוב, אורזים מזוודה וטסים. זו הייתה שנה מאוד משברית בשבילי". באותה שנה פרצה מלחמת יום הכיפורים והמרחק מהארץ עורר בה רגשות אשמה. "הרגשתי רע. כאילו נטשנו בזמן מלחמה".

נוחתים 2/ "כל השנה לא הסכמתי לדבר אנגלית, מתוך אמירה שאני לא שייכת לשם. היו לי געגועים עצומים לארץ". בסוף אותה שנה שבו ארצה. "מאז אבא עבד בחו"ל במשרד העבודה הבינלאומי ואנחנו גרנו בחיפה. פגשנו אותו כמה פעמים בשנה והוא שלח קלטות שבהן היה משתף אותנו בחוויות, מחשבות וגעגועים".

תיכון/ את חטיבת הביניים עשתה בעירוני ו' בעיר. בכיתה ט' למדה באולפנת סגולה בקריית מוצקין, אבל לכיתה י' חזרה לעירוני ו'. "בגלל כל המעברים שחוויתי לאורך הילדות התבגרתי מהר. הייתי בוגרת לגילי".

מחפשת/ "החיפוש הרוחני שלי היה גדול גם בגלל העולם האמוני המחפש של אבא שלי וגם משהו בתוכי רצה ללמוד ולדעת. מגיל 14 התחלתי ללמוד לבד יהדות, אמונה, חסידות. בהפסקות הייתי עושה חברותות עם חברות. למדתי כוזרי, מסילת ישרים, הרב סולובייצ'יק ומה לא".

הרב משה/ בסוף השביעית נטלה חלק בסמינריון של תנועת גשר לנוער דתי וחילוני בהר כנען. לסמינריון הצטרפה גם משפחה אורחת מעפרה, כדי להעביר שיחות לבנות. זו הייתה משפחתו של הרב משה שפירא ז"ל. "מההתחלה הרב משה מאוד הרשים אותי. באותה תקופה חיפשתי לעצמי רב, דמות שתוכל להדריך אותי ושאוכל ללכת בעקבותיה. הוא היה נראה לי כמו אליהו הנביא, דמות עם אש בעיניים".

מדברים/ בסמינריון גם הכירה לראשונה את מי שלימים יהפוך לבעלה, הרב יהושע שפירא, שהיה תלמיד כיתה י'. "במקרה יצא לנו לשוחח על ענייני אמונה ויהדות וגיליתי אדם עם עולמות תוכן רחבים ומעניינים שקרובים אליי".

עשה לך רב/ אחרי הסמינריון החלה לכתוב לרב משה שפירא. "ביקשתי שיהיה הרב שלי, ומאז הוא הדריך אותי בעבודת השם, בענייני אמונה ובלימוד תורה. הוא ענה על השאלות שלי ועזר לי ללמוד ולהתקדם".

חבורה/ הרב משה שפירא יזם והקים חבורה לעבודת ה' בשם שלהבת־י-ה. "היינו חבורה שמדברים בה על עבודת השם, כותבים עלון בנושא, מתוועדים. הייתי יחד עם עוד בנות שהייתה להן את האש הזאת. בשבילי זו הייתה גאולה, כי הייתי כל כך בודדה בעולם הרוחני שלי ופתאום הייתי חלק מחבורה שזה העולם שלה".

שירות לאומי/ התייצבה בעפרה ובמקביל ביקשה לקדם ולבסס את פעילות חבורת שלהבת־י-ה. באותו זמן גם התהדק הקשר בינה ובין הרב יהושע, בעיקר במכתבים. "גם הוא היה בחיפוש רוחני בוער. וכשהוא היה בן 18 וקצת ואני בת 19 וחצי התחתנו".

נישואין צעירים/ "השלב של הצורך בבן זוג והגעגוע הוא שלב מאוד חשוב ובחברה המערבית דוחים אותו מסיבות לא נכונות. הרבה יותר קריטי לבנות זוגיות ולהשקיע בה כי זה היסוד של החיים, ותוך כדי ואחר כך אפשר לבנות קריירה ומימוש עצמי. הפרנסה רק מזינה את החיים. קודם כול צריך את החיים עצמם והחיים הם זוגיות וביחד ומשפחה. לכן צעירים צריכים לתת את המשקל הנכון לשלב הזה".

החצי השני/ הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן. "עוד מעט אנחנו חוגגים 40 שנה יחד. אנחנו הרבה יותר שנים מכירים מאשר לבד. הוא ידיד נפש שלי, אהוב ליבי. זכיתי".

הנחת/ 11 ילדים. הבן הבכור אברהם (38), שלום (37), מעיין (36), צופיה (34), שירה (31), אפרים (29), מוריה (28), יסכה (24), דביר (23), טוביה (20), והקטן עוז בן 16. "מרגישה מבורכת".

משפחה ברוכה/ "מתנה מהשם. נכון, צריך כוחות לזה ובחירות מה נכון ומתי. לא לכל אחד זה מתאים ולא לכל זוגיות זה נכון. אני לא תכננתי מראש משפחה גדולה, אבל כשילדתי את הילד הראשון שלי נפתח לי עולם ענקי של אהבה ונתינה וברוך ה' הקב"ה זיכה אותי ללדת עוד. ללדת זה לגעת בנצח".

קבר יוסף/ כזוג צעיר קבעו את ביתם בעפרה. "אחרי חודשיים וחצי ירדנו עם ההורים לימית. בעקבות מסקנות הגירוש מימית בעלי החל ללמוד בקבר יוסף, כחלק מקבוצה של בחורים מישיבת מרכז הרב. החברותא שלו היה הרב אורי שרקי. עברנו ליישוב מעלה לבונה".

תורה במרכז/ במעלה לבונה גרו שבע שנים. שנתיים נוספות גרו ביצהר ואז הפשילו שרוולים למשימה חדשה - הקמת ישיבה ציונית דתית במרכז הארץ. "גיסי דיבר איתנו על הצורך בהקמת מרכז לימוד תורה ציוני בגוש דן. בזמנו לא הייתה ישיבה ציונית־דתית מגדרה לחדרה והבנו את הצורך הגדול".

גיבוי מלא/ בשלב ראשון נפגשו עם רב העיר רמת גן, הרב יעקב אריאל, ופרשו בפניו את החזון. "היינו צעירים בני שלושים ולהפתעתנו הוא מיד התלהב מהרעיון. נתינת האמון של הרב אריאל הייתה מחזקת. הוא נתן לנו גב ותמך בנו. בלעדיו לא היינו מצליחים".

הבה נפיץ/ "עזבנו בית נוח ועברנו עם שבעה ילדים קטנים לגור בעיר. הלכנו אל הלא נודע. זה היה להתחיל מאפס. לא היה קל, אבל קיווינו ליצור עבודת השם חיה ותוססת בתוך עם ישראל".

הנס/ "בהתחלה אנשים הרימו גבה, היו שחששו מאיתנו, אבל כבר 27 שנים אנחנו כאן ומדובר בנס גלוי. לא האמנו שנגיע כל כך רחוק. זו סייעתא דשמיא עצומה. לשמחתנו הקב"ה רצה ונשא אותנו על כפיים. זכינו והיום הישיבה היא מקור של תורה לכל הסביבה".

מלמדת/ כיום מרצה במדרשה לבנות באוניברסיטת בר אילן ועומדת בראש מרכז להרצאות וסדנאות בשם 'אבקשך'. "אני מעבירה הרצאות בכל הארץ. הנושאים שבעיקר מבקשים הם זוגיות, צניעות וחיזוק בעבודת השם".

יותר נאמנות/ "אני רואה בשמחה עצומה את עבודת השם של נשים. זהו תחום חי, דינמי ומתפתח, אבל יש שם סכנה גדולה בנאמנות לדבר ה'. לומר 'אנחנו נשים דתיות־פמיניסטיות אבל הפמיניזם הוא הבסיס והתורה צריכה להתאים את עצמה, ואם היא לא מתאימה אז נשנה אותה' - זו מגמה מסוכנת. כל המושג של קבלת עול ויראה הוא מושג שצריך להאיר ולהעיר אותו ולהסביר עד כמה הוא קריטי בעבודת השם".

לקחת טוב/ "יש הרבה ברכה שהמהפכה הפמיניסטית הביאה לעולם, היא חלק מההנהגה האלוקית, אבל צריך לברור את הסיגים ולקחת בהרבה ענווה רק את החלק הטוב שבה. לזכור שאנחנו קודם כול עבדי השם".

לתת/ אחרי שבנה אברהם תרם כליה ואחרי שחתנה גם הוא תרם, התעורר בה הרצון לתרום בעצמה. "הייתי בת 55 ורציתי להביא עוד חיים". וממחשבה למעשה, אחרי בדיקת התאמה היא אכן תרמה כליה לפני כארבע שנים דרך עמותת מתנת חיים. "הנתרמת היא אמא צעירה לילדים שבחסדי ה' מתפקדת".

אם זה לא היה המסלול/ "התחום המוזיקלי והטיפולי אלו תחומים שאני מחוברת אליהם".

במגרש הביתי:

הבוקר שלי/ משכימה בשעה שבע, מתארגנת, מתפללת ואז תלוי בלו"ז לאותו יום. מלמדת, כותבת טור, נוסעת לבקר את אמא, לומדת, מעבירה הרצאה. "אחרי יום עמוס אני הולכת לישון בסביבות אחת עשרה".

פלייליסט/ אוהבת לשמוע ניגונים, מוזיקה חסידית ומנגינות של תפילות. "אני חיה את המוזיקה מבפנים".

השבת שלי/ "משפחה, זמירות שבת, תפילה, לימוד תורה, מנוחה. יום התאחדות עם ריבונו של עולם".

דמות מופת/ הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. "הפך לי את החיים. מה היה העולם בלעדיו? הייתה לו הבנה עמוקה ויסודית על מהות הדברים, והוא מכוון בכל אבני הדרך הכי בסיסיות של ההוויה. אור ענק בעולם".

משאלה/ "גאולת ה', מלוך על כל העולם בכבודך. ושבתים יהיו מתוקנים ואנשים יזכו לשלום בית".

מפחיד אותי/ "מדאיג לאן עולם לימוד התורה הנשי הולך".

כשאהיה גדולה/ "להיות מסוגלת להשפיע טוב בכלים שהקב"ה ייתן לי. תמיד להיות בעשייה ולהרגיש שיש סיבה לכך שאני פה".

לתגובות:rivki@besheva.co.il

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו